דיר אל-בלח – קברי חיילים יהודים

מאמר זה הוא מאמר-המשך לזה שפורסם לפני מספר שבועות ועסק בקברי החיילים היהודים בבית-הקברות הצבאי של חבר-העמים הבריטי בעזה (קישור). בתחילת אותו מאמר התייחסתי לאירוע המרגש שארע שעות ספורות לפני הפרסום –  קריאת קדיש לצד קברו של חייל יהודי, אותו מצאו לוחמי גדוד 74 של חטיבה 188 במרכז הרצועה ולכך ששוחחתי עם המפקדים בעודם במקום, לאחר שפרסמו סרטון על האירוע.

לפני כשבועיים פורסם בתקשורת מאמר אחר שהתייחס לאותו אירוע, ואצטט מספר מילים משם. המג"ד, סא"ל אורן, ציין: "זה באמת מקום מיוחד. בתוך כל החורבן הזה למצוא מקום שהוא פיסת גן עדן, ירוק ונקי…". אכן, אבחנה מדויקת של המג"ד. זו בדיוק הייתה כוונתם של אנשי 'הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה' (IWGC, שלימים שונה שמו ל-CWGC), הארגון שנוסד תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כדי למסד את נושא קבורתם ואופי ההנצחה של חללי-המלחמה, נושא שהיה פרוץ עד אותם ימים.

אחד העקרונות אשר הנחו את אלו שהיו אמונים על קביעת יסודות התכנון והגינון של בתי-העלמין הצבאיים היה שכל אחד מהם יהווה 'חלקת אלוהים קטנה' (באנגלית – A God's Acre), מעין אי ירוק של שקט ושלווה, הן לכבודם של אלו הטמונים באותו בית-קברות והן עבור אלו הפוקדים את המקום כדי לחלוק כבוד לנופלים. במאמר זה אתייחס לחלקות-הקבורה הצבאיים של חבר-העמים הבריטי במרחב דיר אל-בלח תוך מתן תשומת-לב מיוחדת למצבות החיילים היהודים הטמונים במקום.

לפני שנתייחס לחלקות-הקבורה עצמן אתייחס להגעה של כוחות האימפריה הבריטית לאזור לו אנו קוראים היום 'רצועת עזה'. אגע במספר פרטים ואנקדוטות שעשויים להיראות תחילה כלא-שייכים, אולם, כפי שנראה, כולם מתקשרים בסופו של דבר לאזור דיר אל-בלח. 

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כוחות האימפריה הבריטית במרחב השתייכו לצבא שנקרא 'חיל המשלוח המצרי', המוכר יותר בראשי-התיבות EEF – Egyptian Expeditionary Force. צבא זה, שבסיסו היה במצרים והיה תחת פיקוד בריטי, כלל כוחות מכל רחבי האימפריה, לרבות בריטים, אוסטרלים, הודים, ניו-זילנדים ואפילו כוחות צרפתים ואיטלקים, בנות-בריתה של בריטניה, כשתחת דגל צרפת התקבצו בני עמים נוספים.

אל גבולות ארץ–הקודש וקרב רפיח

ב-1906, בעקבות הסכם שנחתם בין האימפריות העות'מאנית והבריטית, נוצר קו-גבול בין מצרים לבין ארץ-ישראל.  בתחילת מלחמת העולם, בשלהי 1914 ובשנת 1915, התמקדו הכוחות הבריטיים בהגנה על תעלת סואץ, נתיב-השייט החיוני אשר קישר את בריטניה ואירופה עם הודו ומושבות-הכתר (הדומיניונים) באוסטרליה וניו-זילנד. בתחילת המלחמה חצו הכוחות העות'מאניים את גבול 1906 ופעלו נגד הכוחות הבריטים במרחב חצי האי סיני וגדות תעלת סואץ. במהלך 1916 נעו הכוחות הבריטים מאזור תעלת סואץ והתקדמו לרוחב חלקו הצפוני של חצי-האי סיני, אזור שמשאביו הטבעיים לא יכלו לכלכל צבא כה גדול, על המון אנשיו והמספר העצום של בעלי-החיים אשר שימשו לרכיבה ולמשא. לפיכך, לצד ההיבטים המבצעיים של תנועות ה-EEF, תנועת הכוחות לוותה בפעולות הנדסיות ולוגיסטיות רחבות-היקף – שיפור הדרך העתיקה והתאמתה למעבר כוחות גדולים; הנחת צינור-מים רחב-קוטר עבור החיילים ובעלי-חיים; והנחת מסילת רכבת ברוחב תקני (רכבות היוו באותה עת אמצעי השינוע הלוגיסטי העיקרי ברחבי העולם).

את חשיבותם היטיב לתאר חייל-משורר סקוטי, קראוסלי וויליאמס, שכתב כך:

                             "מי יכול להכניע את עוצמת המדבר?

   צינור, מסילה ודרך.

                   צינור כדי להעביר לך שתייה;

                              מסילה כדי לזרז ולהביא לך אספקה;

                                   דרך מוצקה כדי לצעוד עליה בבטחה…"

ב-8 בינואר 1917 החל כוח רכוב גדול לנוע מאל-עריש אל עבר רפיח. למחרת, בשעה 06:15, הגיע כוח-החלוץ, גדוד הרובאים הרכובים של אוקלנד (ניו-זילנדים) אל קו הגבול. הלוחמים עצרו לפני עמודי-האבן שסימנו את הגבול, ומפקדם הקשיש, קולונל מאקאסי, רכב קדימה, הסיר את כובעו והודה לאל על-כך שסוף סוף הותר לו להיכנס לארץ-הקודש. הקולונל חזר מחויך אל חייליו, השמש זרחה והניו-זילנדים עברו את גבול מצרים ונכנסו לתחומי ארץ-הקודש.

בהיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית נכתב כך: "… גדוד אוקלנד חצה את הגבול, אירוע דרמטי ומשמעותי במהלך מסע-המלחמה. הפעולה שבאה מייד לאחר-מכן נלחמה בשתי יבשות, אסיה ואפריקה" (הכוונה לקרב רפיח).

למעבר הגבול הייתה חשיבות מעשית לכוחות הרכובים – הקרקע הפכה למוצקה יותר, שינוי מבורך אחרי המאבק הממושך בדיונות-החול של צפון-סיני. קרב רפיח, ב-9 בינואר 1917, היה קרב איגוף וכיתור רכוב אשר הסתיים בניצחון מרשים, הראשון של ה-EEF בשנה החדשה (1917) והראשון מעבר לגבול המצרי (קרב זה ראוי למאמר נפרד). לאחר הקרב נשאר כוח קטן להגן על המקום ומרבית הכוח חזר לאל-עריש, סמוך לראש-מסילת הברזל.

הפשיטה על ח'אן יונס והנסיגה העות'מאנית

ב-22 בפברואר 1917, שתי חטיבות רכובות – חטיבת הרובאים הרכובים הניו-זילנדית וחטיבת הפרשים הקלים האוסטרלית 2 – ואיתן סוללת התותחים הרכובה של מחוז איירשייר (סקוטלנד), נעו מאל-עריש אל עבר ח'אן יונס, אשר על-פי הדו"חות ננטשה על-ידי העות'מאנים. באחד המקורות הניו-זילנדים צוין כי ח'אן יונס הוא מקום הולדתה של דלילה. ראוי לציין כי הייתה בח'אן יונס של תקופת מלחמת העולם גם נוכחות יהודית (סיפור מרתק הראוי להתייחסות נפרדת). על-פי ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית, משימת הכוח הייתה השתלטות על העיירה ואילו המקורות הניו-זילנדים מתייחסים לאירוע כאל פשיטה, שיעדה הייתה לכידת שייח', אשר גרם נזק רב לכוחות הבריטים על-ידי התססת הבדואים באזור.

בשעות אחרי-הצהרים הגיע הכוח לכפר שייח' זוויד ונח עד חצות. התנועה התחדשה, כאשר גדוד הרובאים הרכובים של וולינגטון (ניו-זילנדים) נטל את ההובלה ושימש ככוח-החלוץ. במקביל, גדוד אוסטרלי נע אל עבר ואלי שייח' נוראן (קיבוץ מגן של היום). עם אור ראשון של ה-23 בחודש, נתקלו הוולינגטונים באש אויב משמעותית, אשר סתרה את הדיווח על נטישה עות'מאנית לכאורה של ח'אן יונס. על-אף התקדמות משמעותית של הכוחות הניו-זילנדים והאוסטרלים, הוחלט בשלב מסוים להפסיק את הפעולה ולסגת לאחור, לאחר שהתקבל מידע שהשייח', יעד הפשיטה, הצליח להימלט.

אולם לפשיטה על ח'אן יונס היו תוצאות משמעותיות, לא-צפויות ומעט מפתיעות. נראה שהעות'מאנים חששו מפעולות איגוף וכיתור רכובות נוספות דוגמת קרב רפיח, ונסוגו לאחור, לרבות מח'אן יונס, אל קו מעט מערבה מעזה. הכוחות הרכובים השתלטו סופית על ח'אן יונס ב-28 בפברואר. לקראת ההתקפה הראשונה של ה-EEF על עזה בסוף מרץ התמקמו בח'אן יונס שתי הדיביזיות הרכובות ומפקדת 'טור המדבר', הזרוע הרכובה של 'כוח המזרח', כינויו של הכוח הקדמי של ה-EEF שפעל בגבולות סיני וארץ-ישראל, לפני הגעתו של הגנרל אלנבי לזירה מאוחר יותר, ביוני 1917. 

סקוטלנד – ניו–זילנד – ח'אן יונס

לעיתים קרובות, פרט קטן שצץ במהלך איסוף החומר לקראת כתיבת מאמר מוליך אל שרשרת פרטים, דבר המוביל לדבר, המפליגים למרחק רב מנקודת המוצא. תוך חיפוש פרטים וסיפורים על בית-הקברות הצבאי של חבר-העמים הבריטי בדיר אל-בלח צד את עיני סיפורו של חייל בשם דונלד מק'קיי. ההתחקות אחריו הובילה אותי למסע מרתק שתחילתו בסקוטלנד, המשכו בניו-זילנד ומשם למצרים, גליפולי, חצי-האי סיני, אל-עריש, ח'אן יונס ודיר אל-בלח.

מוצאו ומקום מושבו של קלאן (שבט / תת-שבט סקוטי) מק'קיי הוא מהחוף הצפוני של סקוטלנד, אזור המשתייך עתה למחוז סאת'רלנד. לקלאן היסטוריה מרתקת, אולם אנו נתמקד באחת ממשפחות מק'קיי, מהכפר סקולומי. מתוך אחד-עשר ילדי המשפחה – שישה שירתו ביחידות שונות במלחמת העולם ולמרבה הצער שלושה נהרגו בקרבות וביניהם דונלד מק'קיי. דונלד היגר מסקוטלנד לניו-זילנד ועבד כרועה-צאן בקומרואה שבאי הצפוני. הוא התגייס לגדוד הרובאים הרכובים של וולינגטון ושירת בגליפולי ומצרים, לרבות מסע-המלחמה בסיני, והיה החלל היחיד של גדוד וולינגטון בפשיטה על ח'אן יונס. ברשימות שונות מצוין כי מק'קיי נקבר בח'אן יונס, נתון המעלה מספר תהיות. מצד אחד, אכן, מקובל היה לקבור את החללים אשר נהרגו בקרבות בקרבת שדה-הקרב. אולם, כאמור לעיל, הכוח שתקף את ח'אן יונס נסוג וההשתלטות הסופית על המקום הייתה רק מספר ימים מאוחר יותר. ככל הנראה, מק'קיי נקבר סמוך למקום נפילתו, בקרבת ח'אן יונס ולא ביישוב עצמו. סמוך למקום קבורתו נוצרה בהמשך חלקת-קבורה בה נטמנו כמה עשרות לוחמים נוספים. כפי שצוין במאמר הקודם, לאחר המלחמה נקבעו מספר חלקות-קבורה צבאיות כבתי-עלמין צבאיים מרכזיים ואט-אט הועברו קברי הלוחמים שנותרו בשדות-הקרב ובחלקות-הקבורה הקטנות אל בתי-עלמין אלו. גם חלקת הקבורה בח'אן יונס פונתה והועברה אל בית-העלמין הצבאי הקרוב, בדיר אל-בלח. 

בנוסף לקברו בדיר אל-בלח, דונלד מק'קיי מונצח  באתרי-זיכרון דיגיטליים בניו-זילנד ובריטניה ובן במספר אתרים פיזיים בסקוטלנד – באנדרטת הזיכרון הלאומית הסקוטית שבמצודת אדינבורו; באנדרטת הזיכרון בטאונג, היישוב המרכזי במחוז הולדתו; ועל מצבת הזיכרון של הוריו, עליה נחקקו מספר שורות על שלושת בניהם שנפלו במלחמת-העולם. 

הגעת ה–EEF לדיר אל–בלח

כפי שכבר צוין, קצב התקדמות ה-EEF הוכתב על-ידי היכולת הלוגיסטית לתספק את הכוחות המתקדמים, ובמילים אחרות: על ידי קצב הנחת מסילת הרכבת ובעיקר – מיקומו של ראש-המסילה ברגע נתון. בקרבת ראש-המסילה הוקמו בסיסי ומחסני האספקה, מהם משכו שיירות-התובלה הדיביזיוניות (רובן עדיין התבססו בשלב זה על שיירות גמלים וסוסים) את צרכיהם. כפועל יוצא, פעילות אפקטיבית של הכוחות הוגבלה למרחק סביר מראש-המסילה.

ב-1 במרץ 1917 הגיע ראש-המסילה לשייח' זוויד וב-21 בחודש נפתחה תחנת רפיח וראש-המסילה הגיע לקרבת ח'אן יונס. צינור-המים פיגר מעט מאחור, אולם בשלב זה כבר נעשתה פעילות מרשימה של יחידות-ההנדסה בפיתוח מקורות-המים המקומיים. ח'אן יונס התגלתה כאוצר-מים של ממש, ולאחר תיקון באר עמוקה בה חיבלו העות'מאנים לפני נסיגתם ופיתוח מספר בארות נוספות – סיפקה למעלה מחצי מיליון ליטר מים ביום. גם בדיר אל-בלח פותחו מספר בארות פחות עמוקות, שהניבו אף הן כמויות מים נאות. 

לאחר ההשתלטות על ח'אן יונס בשלהי פברואר התחילו הכוחות ה-EEF לבצע סיורים רכובים ורגליים מזרחה ובמהלכם הגיעו לראשונה לדיר אל-בלח ולוואדי עזה, הוא נחל הבשור. דיר אל-בלח תוארה בספרות-המלחמה ככפר המשמעותי היחיד בין ח'אן יונס לעזה, עטורת דקלים וכרמי-זיתים, יישוב מיוער יחיד בין שתי הערים. הכפר דאז היה ממוקם כחמישה מייל מצפון-מזרח לח'אן יונס וכשמונה מייל מדרום-מערב לעזה.

לקראת קרב עזה הראשון (26 במרץ 1917) יצאו שתי הדיביזיות הרכובות ודיביזיית הרגלים 53 בליל ה-25 במרץ מח'אן יונס אל עבר דיר אל-בלח. מתאריך זה ואילך הפכה דיר אל-בלח לאתר משמעותי עבור ה-EEF. ב-5 באפריל הגיע ראש מסילת-הברזל לאזור דיר אל-בלח, שם כבר, כאמור, התמקמה מפקדת 'כוח המזרח' וחלק מיחידות הכוח, ועתה התוספו אליהן יחידות נוספות, אירודרום (מנחת), בסיסי-אספקה גדולים ובתי-חולים צבאיים. ראש המסילה נותר בדיר אל-בלח לחודשים ארוכים, עד אחרי כיבושה של עזה בנובמבר 1917, אולם דיר אל-בלח המשיכה לשמש כבסיס עיקרי גם לאחר-מכן. 

בתי–העלמין הצבאיים של חבר–העמים הבריטי במרחב דיר אל–בלח

נחזור במספר משפטים על דברים שכבר צוינו במאמר הקודם, על קברי החיילים היהודים בבית-העלמין הצבאי בעזה. אלו שנפלו בקרבות נקברו על-ידי חבריהם סמוך למקום נפילתם. הפצועים והחולים שנפטרו במהלך שהותם בבתי-החולים הצבאיים נטמנו בחלקות-קבורה קטנות בסמוך לאותם בתי-חולים. בישראל ורצועת עזה היו כ-25 חלקות-קבורה מעין אלו וחלקן קיימות בשטח עד היום. לאחר המלחמה, נקבעו שש מאותן חלקות-קבורה כבתי-עלמין מרכזיים והחל תהליך איסוף החללים משדות הקרב ומחלקות-הקבורה הקטנות האחרות אל אותם בתי-עלמין מרכזיים. קבריהם של למעלה מ-3,000 לוחמים לא אותרו לאחר המלחמה ושמותיהם מונצחים באנדרטת הזיכרון, המהווה חלק מבית-העלמין הצבאי של חבר-העמים הבריטי בהר הצופים, בירושלים.

כבר צוין לעיל שה-EEF היה צבא רב-לאומי, אולם אך מעטים חושבים על המשמעויות האופרטיביות של התנהלות צבא מעין זה – זה לצד זה פעלו כוחות שדיברו בשפות שונות, מרקעים תרבותיים ודתיים שונים, עם צרכי והרגלי תזונה מגוונים. מורכבות זו לא פסחה גם על ההיבטים הרפואיים, וכך אנו מוצאים בתי-החולים לחיילים 'אירופאים', הודים, מצרים ועוד. בכל הקשור לקבורה והנצחה – יש הבדלים ניכרים בין מנהגי הקבורה הנוצריים / יהודיים לבין מנהגי הקבורה המוסלמית, הסיקית וההינדית. הבדלים אלו באים לידי ביטוי באופן מיוחד בדיר אל-בלח, עקב ריכוז המחנות ובתי-החולים בסביבה זו לאורך זמן רב.

במרחב דיר אל-בלח יש למעשה שלושה בתי-עלמין צבאיים מתקופת מלחמת-העולם הראשונה. במרכזי שבהם, סמוך לאל-מועזי, קבורים 724 חיילים, לרבות חללים יהודים. הקבורה במקום החלה במרץ 1917 ונמשכה עד סיום המלחמה. חללים נוספים הובאו למקום לאחר סיום המלחמה, בעיקר מח'אן יונס. דרך בית-עלמין זה ניתן לעבור אל בית-עלמין נפרד, ל-64 חללים הודים. בית-העלמין ההודי מחולק לשתי חלקות, האחת היא מקום קבורתם של הודים-מוסלמים, ואילו החלקה השנייה היא של החללים ההינדים והסיקים, אשר גופותיהם, כמנהג דתם, נשרפו ואפרם נזרה בחלקה הקטנה.

חלקת הקבורה השלישית והפחות-מוכרת אמנם הוקמה אף-היא על-ידי 'הועדה האימפריאלית לקברי מלחמה', אולם החללים הטמונים שם אינם בני חבר-העמים הבריטי, אלא מצרים. נושא המעורבות המצרית ב-EEF הוא נושא רחב-היקף וכאן נסתפק בציון העובדה שמרבית המצרים לא היו חיילים, אלא שימשו כחיל-עבודה ונהגי-גמלים. למצרים היו בתי-חולים משלהם וליד חלק מהם הוקמו חלקות-קבורה לחללים הרבים שלהם, שנפטרו בעיקר ממחלות. כל חלקות-הקבורה הקטנות הוקפו בגדר אבן נמוכה והוקם בהן אובליסק זיכרון, אולם החללים המצרים נקברו ללא סימון נפרד של כל קבר וקבר. בחלקת-הקבורה המצרית בדרום-מערב דיר אל-בלח טמונים 285 מצרים, ללא זיהוי שמי, כולם מ-'קורפוס העבודה המצרי'. ברחבי ישראל קיימות מספר חלקות-קבורה דומות בהן ניצב אובליסק-האבן עד היום, חלקן מצריות לחלוטין (דוגמת דיר סנייד) ובחלקן מרבית החללים הם מצרים, אולם איתם טמונים גם מספר בני עמים אחרים (דוגמת חלקת הקבורה של וואדי סראר, 'תחנת הצומת', היא תחנת הרכבת של נחל שורק – שם טמונים למעלה מ-100 מצרים, ואיתם 7 הודים ומספר תורכים).

מגיני–דוד בדיר אל–בלח

כמו בבית-העלמין הצבאי בעזה, גם בדיר אל-בלח טמונים חללים יהודים של ה-EEF, כאשר המגן-דוד החקוק על מצבות קברם מעיד על שיוכם הדתי. בבית-העלמין חקוק מגן-דוד על קברם של שבעה חיילים ולאלו יש להוסיף שניים אשר על אף היותם יהודים ללא צל של ספק – לא חקוק מגן-דוד על קברם. מרבית החללים היהודים הטמונים בדיר אל-בלח השתייכו לגדודים העבריים – גדודי קלעי-המלך ה-38, 39 ו-40, ושניים השתייכו ליחידות אחרות של ה-EEF. בתקופה שלאחר סיום המלחמה החל תהליך טבעי של סיום שירותם של יחידות המתנדבים הרבות שפעלו במסגרת ה-EEF ושובם של החיילים לארצות-מוצאם ולבתיהם. לא כך אירע עם מתנדבי הגדודים העבריים – מרביתם לא שבו מייד לארצותיהם והפכו עד-מהרה לרכיב מרכזי בחיל-המשמר שנותר בארץ-ישראל. הם עסקו בשמירה על שבויים, אבטחת קווי-האספקה ובסיסים, לרבות במרחב אל-עריש, רפיח, ח'אן יונס ודיר אל-בלח. חלק מהחיילים שהתאהבו באזור, חלמו על הקמת עיר עברית בקרבת רפיח, לאחר שחרורם. במהלך השהייה הארוכה באזור, היו שחלו, אושפזו בבית-חולים צבאי ולמרבה הצער – נפטרו. להלן שמות התשעה, על-פי תאריך מותם (דרגה/תפקיד, שם, יחידה, תאריך המוות ומספר הקבר):

נהג / י. ג'ייקובס / HAC, סוללה  B/ מת מטביעה, ב-1.5.1917 / 96 .A

טוראי / ד. גרינבאום / קורפוס מכונות-הירייה (פרשים) / מת מטביעה, ב-29.6.1917 / C. 71

טוראי / יעקב איזידור (ז'ק) ברסלאואר / גדוד קלעי-המלך ה-39 / נפטר ממלריה, ב-13.10.1918 / B. 178

טוראי / ישראל גולדרייך / גדוד קלעי-המלך ה-38 / נפטר ממלריה, ב-19.10.1918 / D. 84

טוראי / סולומון-שמעון רוזנברג / גדוד קלעי-המלך ה-38 / נפטר ממלריה, ב-21.10.1918 / B. 187

טוראי / נתן פרימן / גדוד קלעי-המלך ה-38 / נפטר ממלריה, ב-27.10.1918 / B. 211 / ללא מגן-דוד על קברו.

טוראי / ברנט ריטנבאום / גדוד קלעי-המלך ה-38 / נפטר ב-19.12.1918 / C. 25

טוראי / פיליפ גרינברג / גדוד קלעי-המלך ה-38 / נפטר מדלקת-ריאות ב-16.1.1919 / C. 93

טוראי / חיים חזן / גדוד קלעי-המלך ה-40 / נפטר ב-10.6.1919 / C. 95 / ללא מגן-דוד על קברו.

מספר הערות לגבי רשימת החללים:

 על המצבות של שניים מהחללים היהודים לא חקוק מגן-דוד – נתן פריימן וחיים חזן זיכרונם לברכה. שניהם התגייסו לגדודי קלעי- המלך – נתן פריימן מלונדון התגייס לגדוד ה-38 ואילו חיים חזן מירושלים התגייס לגדוד ה-40, הארץ-ישראלי. מתוך הכרות טובה עם תהליכי הרישום של 'הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה' אוכל לומר, בזהירות, שנראה שלא הצליחו ליצור קשר עם משפחות שני הנופלים האלו ולאשר באופן מוחלט את יהדותם. כיוון שכך, על מצבות-הקבר של השניים אין סימן דתי כלשהו. מאידך – עצם השתייכותם לגדודים העבריים אמור היה להוות ולשמש כאסמכתא מספקת לעניין מוצאם היהודי של השניים. בכוונתי לפעול בשבועות הקרובים, יחד עם גורמים יהודיים בבריטניה, מול ה-CWGC (וועדת חבר-העמים לקברי מלחמה, הארגון שהחליף את הוועדה המקורית) לתיקון המצב.

שבעה מתשעת החללים מוכרים על-ידי מדינת-ישראל כ-'חללי מערכות ישראל' ומופיעים באתר 'יזכור' של משרד-הביטחון, לרבות שני החללים שמגן-דוד לא חקוק על מצבות קברם. במהלך מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים בני ארץ-ישראל שירתו בצבאות שני הצדדים וחלקם נפטרו במהלך שירותם, בארץ או מחוצה לה. בנוסף, לוחמים יהודים מארצות שונות שירתו בזירת הלחימה בארץ-ישראל ומהם שנפלו בקרבות וטמונים באדמת הארץ. מדינת-ישראל הכירה רק בחלק מחללי מלחמת העולם הראשונה כ-'חללי מערכות ישראל', עובדה הגורמת לעיתים למצב עצוב ומביך, בו נציגי מערכת-הביטחון מניחים בערב יום-הזיכרון דגלים ופרחים לצד המצבות עליהן חקוק מגן-דוד של החיילים היהודים שהוכרו כ-'חללי מערכות ישראל' אולם לא לצד מצבה סמוכה הנושאת אף היא מגן-דוד, של יהודי שלחם ונפל כאן, אולם לא נכלל ברשימת 'חללי מערכות-ישראל'.

בדרך הטבע, בעת הקמת מרבית בתי-העלמין הצבאיים והחלפת מצבות-העץ המקוריות במצבות-האבן, הסתתים שעבדו במקום לא ידעו עברית ומן הסתם – לא ראו מימיהם אותיות עבריות. כך אנו מוצאים באמצע המגן-דוד שעל מצבת-הקבר של ד. גרינבאום את האותיות ת.נ.צ.ב.ה. חקוקות במהופך…

לא מן הנמנע כי בנוסף לתשעת החללים היהודים המוכרים, טמונים במקום גם יהודים נוספים, אשר לא זוהו כיהודים במהלך שירותם ולאחר מותם, בדומה להיתכנות זו בשאר בתי-העלמין הצבאיים של חבר-העמים הבריטי.

התחלנו באמירה של מג"ד 74, אשר תיאר את בית-העלמין הצבאי של דיר אל-בלח כ-"… מקום שהוא פיסת גן עדן, ירוק ונקי…", 'חלקת אלוהים קטנה' ככוונת מתכנני בתי-העלמין. מאז שנאמרו דברים אלו חלפו שבועות של לחימה קשה באותו אזור. יש לקוות שהנזקים שוודאי אירעו גם שם יתוקנו עד-מהרה, לאחר חזרת החטופים והשלמת הניצחון. נתפלל ונייחל לימי שלווה ושלום.