'הדרך האירית' פינת 'הדרך הצפונית הגדולה'

זמן קצר לאחר הגעת כוחותיו של הגנרל אלנבי אל האזור ההררי בדרום השומרון (הרי בית–אל) בסוף 1917, החלה פעילות אינטנסיבית של פיתוח דרכים באזור שהיה עד–אז נטול דרכים סלולות. חלק מהדרכים שנפרצו בתחילת 1918 היוו את הבסיס למערכת הכבישים העכשווית באזור זה וחלקים מהן אף נמצאים בשימוש עד היום.

בדרך-כלל מתמקדת פעילות 'העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל' – הן במהלך הסיורים בשטח והן באתר האינטרנט ובמאמרים המופיעים בספרים שהוציאה העמותה לאור – באירועים היסטוריים דוגמת פעולות צבאיות ובסיפורים שסביב: יחידות צבאיות, העמים מהם הגיעו, מפקדים בולטים, דמויות אחרות וכד'.

פן אחרי קשור לאירועים ולתהליכים אותם חוו בני-הארץ במהלך המלחמה – אנקדוטות, סיפורם של דמויות מרתקות ושל מבנים בעלי-עניין. חלק מאירועים ותהליכים אלו השפיעו באופן פיזי על עיצוב נוף הארץ, כשהמונח המודרני המתאר זאת הוא 'נופי-תרבות'.

ב-2017 יצא לאור על-ידי 'המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל' המגזין השנתי של 'אתרים' (מס' 7), אשר הוקדש כולו לנושא נופי-תרבות וכלל גם מאמר פרי-עטי תחת הכותרת 'המלחמה הגדולה בארץ-ישראל והשפעתה על נופיה' (ניתן למצוא את המאמר באינטרנט).

באחת הפסקאות כתבתי כך: "… לאחר השתלטותם של כוחות אלנבי על יפו וירושלים בשלהי 1917 התייצב בהדרגה קו החזית לרוחבה של ארץ ישראל, קו אשר זכה לכינוי 'קו שתי העוג'ות'. כדי לאפשר העברת גייסות והספקה לכוחות שבקו–החזית נפרצו ונסללו במזרח מישור החוף ובדרום השומרון דרכים רבות, ואלו הפכו במהלך השנים לחלק ממערך הכבישים..". בדרך הטבע, קוצר היריעה באותו פרסום לא איפשר להרחיב מעבר לכך. חלק ניכר מפעילות סלילת הדרכים בדרום השומרון אירע במהלך החודשים ינואר ופברואר 1918, וכאן המקום לעסוק בנושא בהרחבה.

רקע

לקראת סוף חודש נובמבר 1917 החלה 'מערכת נבי-סמואל', הניסיון הראשון של 'חיל המשלוח המצרי' (הכוח הרב-לאומי בהנהגה בריטית ובפיקודו של הגנרל אלנבי) לכבוש את ירושלים. על-אף שמטרה זו לא הושגה, בכל זאת נהנה הצד הבריטי מהישגים קרקעיים לא מבוטלים במהלך מערכה זו, שכן העות'מאנים בחרו לסגת ממדרונות ההרים ולהסתפק תחילה בעיכוב התקדמות כוחותיו של אלנבי באמצעות כוחות-מאסף ובינתיים נערכו בראשי מעברי-ההרים, שם השיבו מלחמה שערה – הבריטים נבלמו ובמקומות מסוימים אף נאלצו לסגת מעט לאחור. כעשרה ימים מאוחר יותר, לאחר החלפת הכוחות היגעים בקו-החזית בכוחות רעננים ולאחר התארגנות לוגיסטית נרחבת (על כך, בהמשך) נערך הניסיון השני והמוצלח שהביא לנפילתה של ירושלים בידי הבריטים ובני-בריתם, ב-9 בדצמבר 1917. אולם, קו-החזית היה קרוב מדי אל העיר ולכן נערכה שורת קרבות נוספת בסוף חודש דצמבר, אשר בסיומה הורחק קו-החזית מצפון לירושלים אל אזור אל-בירה ורמאללה של אותם ימים, מעבר לטווח הארטילריה העות'מאנית ובני בריתם הגרמנים והאוסטרו-הונגרים.

על דרכים רומיות ודרכים עתיקות אחרות

כאמור, במהלך ינואר 1918 ובחודשים שאחריו השתנתה תשתית-הדרכים באזור הגיאוגרפי בו אנו עוסקים ללא-הכר, אולם קודם שניגש לכך, ראוי שנתייחס לתיאור האזור בעת הגעתם לאזור של כוחות-החלוץ של צבא-אלנבי ב-'מערכת נבי-סמואל'. קטע המפה להלן הוא מגיליון 17 (ירושלים) מסדרת המפות הצבאיות בקנה-מידה 1:63,630 (בו מייל בשטח הוא אינץ' על גבי המפה) בהן השתמש 'חיל-המשלוח המצרי' בקרבות 1917. מפה זו היא גרסה צבאית של מפות ה-PEF, הקרן לחקירת ארץ-ישראל המערבית (פלשתינה), אשר הופקה לראשונה בשנת 1878. למפה המקורית (מפה מצוירת!) הוסיף הצבא רשת ועדכון פרטים, לרבות סימון מודגש באדום של דרכים. גרסה זו של המפה הופקה על-ידי משרד המלחמה במאי 1917 והודפסה שוב באוגוסט ובמילים אחרות – זוהי המפה בה השתמשו הכוחות בשטח בעת ההגעה להרי ירושלים ובית-אל, בנובמבר 1917.

הדרך המסומנת באדום היא הקטע המזרחי של דרך לוד – בית-ליקיא – בידו. מעט ממזרח לבית-ליקיא מופיע הכיתוב 'דרך רומית'. במקביל ומעט מצפון מופיעה דרך המתוארת כ-'דרך עתיקה' ומעט צפונה ממנה, בין הכפרים בית ע'ור א-תחתא ובית ע'ור א-פוקא והלאה לכיוון מזרח מסומנת 'דרך רומית' נוספת, היא מעלה בית-חורון. רק הדרך המסומנת באדום נחשבה על-ידי הצבא כראויה לשימוש, לרבות תנועת כלים בעלי-גלגלים (ממונעים או נגררים על-ידי בעלי-חיים).

אולם הלוחמים שהגיעו לשטח גילו מציאות שונה למדי. תחילה נתמקד בדיביזיית הרגלים 52 (השפלה) הסקוטית, עליה הוטל להתקדם באמצעות הדרך המופיעה במפה, 'הדרך הרומית' לוד – בידו. חלקה המערבי של הדרך חצתה את אזור גבעות יער בן-שמן והעיר מודיעין של היום וחלקה המזרחי טיפס מעמק-איילון אל בידו. להלן מספר ציטוטים ממקורות כלליים דוגמת ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית וספרים כלליים אחרים על המערכה בארץ-ישראל המתארים את ההבדל בין הסימון במפה לבין המציאות בשטח:

"…ומפת הקרן לחקירת פלשתינה החמיאה להם (לדרכים) הרבה מעבר למידה הראויה…", "…דרכים אלו סומנו במפה ככבישים רומאיים, אלא שעתה התגלו כמשעולי–עיזים, שכלי–רכב ואפילו גמלים לא יעברו בהם בלי שיפורים מוקדמים… ".

ממספר מקורות עולה שככל הנראה סימון הדרך כמתאימה לתנועת כוחות-צבא התבססה על עדויות של מקומיים, ללא שמידע זה נבדק בפועל בשטח:

"…בהרים אלה שימש החמור אמצעי המשא היחידי בין הכפרים וכל שביל שבו יוכל החמור לטפס, תואר בפי ילידי המקום כדרך טובה..", "…בארץ הררית זו, שאין בה כלי–תחבורה בעלי–גלגלים, ושכל הסחורות נישאו על–גבי חמורים, מה שהיה ידוע למקומיים כדרך טובה היה בדרך–כלל לא הרבה יותר משביל–עיזים…".

דיביזיה 52 (השפלה) הסקוטית הצטיינה בתיעוד. בנוסף לספר המצוין שהוציאה לאור הדיביזיה עצמה, מרבית הבטליונים (גדודים) הוציאו לאור ספרים משלהם, וכן ראו אור מספר יומנים אישיים – אלו ואלו גדושים בפרטים ואנקדוטות. כל המקורות הסקוטים מתייחסים לסיוטי 'הדרך הרומית', מרביתם בהומור-שחור וסרקזם. להלן מספר דוגמאות:

 "… אם אי-פעם דרך ביישה מונח זה, הייתה זאת 'הדרך הרומית' של המפות…"

"…בינתיים, ה- 7th Battalion Highland Light Infantry מצא כי הדרך כה עתיקה עד שפלוגה אחת איבדה אותה באור-יום מלא…"

"…שיעור אותו למדנו ביסודיות היה לבחון בחשדנות רבה כל דבר שהוצג על המפה כ-'דרך רומית עתיקה'. בנקודות בודדות ניתן היה לזהות קטעים קצרים כנתיבים הרריים מחוספסים, אך על–פי רוב כל סימן לקיומה של דרך נמחה במהלך הדורות והן בהחלט היוו פרסומת עלובה מאוד לבנאים העתיקים שלהם…".

במקביל ללחימה במעלה ההרים, החלו יחידות ההנדסה של הדיביזיה, בסיוע כוחות הרגלים, לעבוד על שיפור 'הדרך הרומית', כדי לאפשר העברת אספקה לכוחות הקדמיים ולקרב תותחים אל אזורי-הלחימה. מרבית העבודה הפיזית בוצעה על-ידי הלוחמים עצמם – בתוך שלושה ימים, תוך שימוש במכושים, אתי-חפירה ומטעני חומר-נפץ, שופרה הדרך מברפיליה (בתחומה של העיר מודיעין המודרנית) לבידו כך שניתן היה, במאמץ רב, לקדם מספר תותחי 60 ליטראות (5 אינץ', 127 מ"מ) אל קו החזית. מאמץ הנדסי דומה בוצע גם במעלה בית-חורון ובין ענאב (אבו-גוש) לבידו וכן בוצעו עבודות תיקון ראשוניות בדרך יפו – ירושלים.

לאחר סיומה של 'מערכת נבי-סמואל' החלה בשלהי נובמבר ותחילת דצמבר החלפת הכוחות היגעים של הקורפוס ה-XXI בכוחות הרעננים יותר של הקורפוס ה-XX. תחילה, יחידות ההנדסה של דיביזיות הרגלים 60, 74 ו-10 פעלו, בסיוע הלוחמים, לשיפור הדרכים, כדי לאפשר הגעת אספקה וארטילריה אל קרבת הקו-הקדמי ולאפשר את הקרבות סביב ירושלים, אשר הביאו ללכידתה של העיר. בהמשך החודש נמשכו פעולות הכשרת-דרכים ופיתוח מקורות-מים, בעיקר כהכנה לקראת קרבות סוף חודש דצמבר, שבסופן הורחב מסדרון השליטה מצפון לירושלים, באזור רמאללה ואל-בירה ומצפון-מערב, בקרבת מעלה בית-חורון ומצפון לו.

ינואר 1918 – זמן לנשימה עמוקה, התארגנות ו… סלילת דרכים

עתה, בתחילת 1918, שככו הקרבות והגיעה העת של 'חיל המשלוח המצרי' להתארגנות והתבססות בהתאמה לקו-החזית החדש. במהלך האופנסיבה של נובמבר ודצמבר 1917 נמתחו קוו-האספקה על פני מרחק עצום, ממצבורי-האספקה הסמוכים לראש מסילת-הברזל אל קו-החזית, ובשילוב מזג-האוויר החורפי והמבנה ההררי המבותר של השטח התקשו לעיתים דרגי-האספקה לבצע את משימתם והלוחמים בקו-החזית חוו לא-אחת מחסור של ממש. לא ניתן היה להמשיך ולהתקדם קודם שבעיות קווי-האספקה ייפתרו ויחול שיפור במזג-האוויר.

קשיים אלו היו נכונים לגבי כל גזרות קו-החזית, אולם במיוחד באזור שממערב לרמאללה. כך נכתב בספר ההיסטוריה של 'קורפוס המהנדסים  המלכותי':

"…הבעיות הקשות ביותר היו בסבך הערוצים והרכסים ממערב לדרך ירושלים–שכם. באזורים אלו לא היו דרכים, למעט הדרכים המחוספסות והגולמיות אשר נפרצו במהלך הפעולות הקודמות (נובמבר-דצמבר 1917) והדרכים המקומיות הקיימות, אשר לעיתים תכופות היו כה–עלובות עד שפרדות–משא לא יכלו להתגבר על חלקים מהן ללא עזרה…".

כוחות הרגלים המשיכו להחזיק בקו, אולם עתה ניתן היה להסתפק בנוכחות בריגאדות (חטיבות) בודדות בקו-הקדמי עצמו, ולשאר ניתנה הזדמנות להיערך מעט מאחור, לנוח, להצטייד מחדש ולסייע בביצוע העבודות ההנדסיות, בעיקר בסלילת-דרכים. דברים אלו נכונים לכל דיביזיות הרגלים, אולם אנו נתמקד בדיביזיות 74 ו-10, שפעלו במסגרת הקורפוס ה-XX. במהלך ינואר הפכה דיביזיה 74 לכוח העתודה של הקורפוס  – בריגאדה אחת נשארה בקו-הקדמי ממערב לרמאללה בעוד שתי הבריגאדות האחרות ירדו מההרים אל שולי עמק-איילון וחנו מצפון ללטרון. חלק מכוחות דיביזיה 10 המשיכו להחזיק בקו-הקדמי מצפון למעלה בית-חורון והאחרים נערכו מחדש באזור שסביב חלקו התחתון של המעלה.

כאן המקום להרחיב מעט על תפקידם של כוחות-הצבא בסלילת-דרכים. פעולות הסלילה היוו רכיב חשוב בחיי-הצבאות לאורך ההיסטוריה. כך, למשל, באמצעות הדרכים שסללו, יכולים היו הגייסות הרומים להקים ולתחזק את האימפריה האדירה שלהם, תוך העברה מהירה של כוחות משמעותיים מאזור אחד למשנהו. לעניינינו, ללא דרכים סלולות ראויות, כוחות 'חיל-המשלוח המצרי' בקו-הקדמי נאלצו להסתפק ביכולות המוגבלות של אספקה באמצעות בעלי-חיים – גמלים, סוסים, פרדות וחמורים – אשר הוגבלו אף-יותר בתנאי מזג-אוויר קשה. ללא דרכים מתאימות, הכוחות בקו-החזית נאלצו לפעול ללא ארטילריה מסייעת. במהלך מלחמת העולם הראשונה כבר היו כלים מכניים – טרקטורים, מגרסות-אבן ומכבשי-קיטור – שנועדו לסייע בעבודות הסלילה, אולם היה מחסור בכלים כבדים ואיטיים אלו ולקח זמן עד שהגיעו אל קרבת קו-החזית והצטרפו למאמץ ההנדסי.

בינתיים, מרבית העבודה בוצעה ידנית על-ידי הלוחמים ואנשי 'קורפוס העבודה המצרי'. גם מקומיים גויסו לביצוע עבודות שיפוץ הדרכים, בעיקר של דרך יפו – ירושלים ודרך ירושלים – שכם. הציור הנפלא המצורף, של אמן-המלחמה ג'יימס מקביי, מתאר המון ירושלמי המקבל את-פני הגעת הטרקטור הכבד הראשון לרחוב יפו בירושלים, ב-10 בדצמבר 1917. 

מצד שמאל של הדרך ניתן לזהות בנקל את בית-הכנסת זהרי-חמה, אשר הוקם מספר שנים לפני מלחמת-העולם ונחשב לבניין הגבוה בירושלים של אותם ימים. הציור לקוח מאוספי מוזיאון המלחמה האימפריאלי.

מפה מצוינת זו שונה בתכלית מהגרסה הצבאית של מפת ה-PEF שהוצגה לעיל. המפה, שבעת הדפסתה סווגה כסודית, הוכנה במהלך 1918 (המפה הספציפית שלפניכם הודפסה מחדש ב-1919), בקנה-מידה של 1:40,000 וחשוב מכל – היא הוכנה על בסיס צילומי אוויר ותיארה במדויק, לראשונה, את המבנה הטופוגרפי של  הארץ.

כאן המקום להזכיר ולהדגיש: 'קיטי הוק', מטוסם של האחים רייט הנחשב למטוס הממונע הראשון, ערך את טיסותיו הראשונות בדצמבר 1903, כלומר – פחות מחמש-עשרה שנה לפני יצירת מפה זו, המבוססת על תצלומים מהאוויר! פיתוח יכולות הצילום מן האוויר מחד ומאידך – פיתוח יכולות פענוח הצילומים, העברתם לפורמט גרפי והפקת מפות ברמת פירוט זו תוך שנים ספורות היא לא פחות ממעוררת-השתאות!

בניגוד למפת ה-PEF, בה עשה הצבא שימוש במפה קיימת עליה הודפסה שכבת פרטים נוספת, המפה שלפנינו הופקה מלכתחילה עבור הצבא. דגש מיוחד הושם על סימון הדרכים וסיווגם בהתאם לרמת העבירות שלהם – דרכים סלולות, דרכים עבור כל כלי-רכב במזג-אוויר יבש, דרכים עבור כלי-רכב קלים בלבד ודרכים המתאימות אך ורק למעבר כלי-רכב נגררים על-ידי בעלי-חיים. גם במפה זו סומנו הדרכים באדום, בהתאמה – קו רצוף, מקווקו, נקודה-קו-נקודה, ונקודות.

קטע המפה הוא החלק הצפוני של גיליון לטרון. הקו האדום הרצוף בתחתית המפה הוא קטע מדרך יפו – ירושלים, בין לטרון לבין סיבוב מוצא. בהמשך נעסוק בדרכים המופיעות בריבועים 1, 2 ו-3.

על 'דיביזיית הדרבן השבור', יאלו ודרך לטרון – בית–סירא

אחד המאפיינים הייחודים של המערכה הצבאית במצרים, ארץ-ישראל וסוריה היה השימוש הנרחב יחסית בכוחות רכובים – פרשי יאומנרי בריטים, רגלים-רכובים אוסטרלים, רובאים-רכובים ניו-זילנדים ורמחים (נושאי-רומח) הודים – כל אלו, רכובים על סוסיהם, שירתו במסגרת 'חיל המשלוח המצרי' ואליהם הצטרפו גם רוכבי-הגמלים בני כל הארצות שנזכרו. תחילה היוו הרג'ימנטים (רג'ימנט – גדוד-רכוב. המילה רג'ימנט שימשה גם לתיאור מחוז/עיר גיוס) של פרשי היאומנרי הבריטים (בעיקר אנגלים וסקוטים) את עיקר הכוח הרכוב, אולם במהלך 1917 חל שינוי משמעותי – חלק מיחידות היאומנרי אוגדו במסגרת 'דיביזיית היאומנרי הרכובה' אולם חלק ניכר הורדו מסוסיהם והפכו לחיילים-רגלים אשר אוגדו במסגרת דיביזיית-רגלים חדשה, 'דיביזיה 74 (יאומנרי)', ראוי להדגיש כי לוחמי היאומנרי אומנו מראש לפעול הן כפרשים והן כרגלים, כך שהפרידה הכואבת מהסוסים לא מנעה מהלוחמים להפוך במהירות לדיביזיית-רגלים מיומנת. עם זאת, נאמנים למסורת, מפקדי ולוחמי יאומנרי אלו התעקשו על שילוב המילה 'יאומנרי' בשמה של הדיביזיה ובחרו בדרבן שבור כסמל הדיביזיה, מתן כבוד למורשת הרכובה של יחידות דיביזיית-הרגלים החדשה.

בדומה לדיביזיה 52 (השפלה) הסקוטית, גם דיביזיה 74 (יאומנרי) פרסמה ספר דיביזיוני רב-ערך וגדודים רבים פרסמו ספרים משלהם. מבין אלו, הספר של 'היאומנרי של פייף ופורפאר' חביב עלי במיוחד, הן בשל טיב הכתיבה שלו והן בשל הסיפורים הקטנים המשולבים בו למכביר. עם הורדת פרשי היאומנרי מסוסיהם והפיכתם לרגלים, קיבלו היחידות שיוך חדש, לאחד הרג'ימנטים (הפעם המילה רג'ימנט מתייחסת למחוזות גיוס) הרגלים, האנגלים או הסקוטים. 'היאומנרי של פייף ופורפאר' הפכו לבטליון 14 (FFY) של 'המשמר השחור' הנודע, הרג'ימנט המלכותי של רמות סקוטלנד. מסורת היאומנרי השתמרה על-ידי שילוב האותיות FFY בשם הבטליון, ראשי-התיבות של שמם הקודם כיחידת-פרשים, שהוא גם השם תחתיו הוציאו את הספר המתאר את עלילותיהם במהלך מלחמת העולם הראשונה.

אנשי פייף ופורפאר התמקמו סמוך ליאלו. כל היחידות שחנו בסביבה זו תיארו את המקום במילים החמות ביותר. אולם לפני שנתאר מה הפך את יאלו למקום מיוחד כל כך, נתייחס בקצרה למה שאירע שם שבועות ספורים קודם-לכן. ב-18 בנובמבר החלה 'מערכת נבי סמואל' וביממה הראשונה פעלו רק שתי דיביזיות רכובות: 'דיביזיית היאומנרי הרכובה' ו-'הדיביזיה האוסטרלית הרכובה'. דיביזיית היאומנרי נעה ממערב, חצתה את גבעות מודיעין של היום והתקדמה אל עבר מעלה בית-חורון. אחת מבריגאדות הפרשים-הקלים של הדיביזיה האוסטרלית נעה מדרום, מאל-קובאב (סביבת משמר-איילון של היום), חצתה את מערב עמק-איילון והחלה לנוע על הגבעות התוחמות ממערב את חלקו הצפוני של העמק, תוך כוונה לתקוף את הריכוזים העות'מאנים ממזרח להם, בלטרון ואמעוס. התנועה הייתה איטית וקשה במיוחד ובמהרה התחוור כי גבעות אלו אינן מתאימות לפעילות כוחות רכובים. מידע זה הגיע לפיקוד הבכיר ובשעות אחרי-הצהרים הגיעה הפקודה להפסיק את הפעילות ולסגת לאחור. אולם עוד בטרם הגיעה פקודת הנסיגה, הצליח כוח אוסטרלי קטן לבצע תנועת-איגוף עמוקה ולהגיע אל יאלו, בעורפן של לטרון ואמעוס.

למחרת, ב-19 בנובמבר, החלו שתי דיביזיות-רגלים, 75 ו-52, את מסעם אל ההרים. דיביזיה 75 מצאה כי לטרון ואמעוס פונו, בין כחלק מנסיגה עות'מאנית הדרגתית מתוכננת תוך עיכוב הכוחות הדולקים אחריהם באמצעות פעילות כוחות-מאסף ובין עקב ההגעה הנועזת והמפתיעה של הכוח האוסטרלי ליאלו, בעורף מערך-ההגנה העות'מאני, בשעות אחרי-הצהרים של היום הקודם.

נחזור עתה אל תיאור ההתמקמות של לוחמי דיביזיה 74 סביב יאלו ואמעוס בתחילת ינואר, ותחילה ציטוט מספרם של 'היאומנרי של פייף ופורפאר':

"…יאלו, איילון העתיקה, עיר של שבט דן, שימשה כמחנה שלנו עד ה-24 בפברואר. מפקדת הבריגאדה התמקמה בראש הוואדי הבא מאיתנו, ומתחתם אנשי–דבון ואנשי–סומרסט, בעוד אנו התמקמנו מהעבר השני של הרכס יחד עם יחידת רפואת–השדה (אמבולנס) 229 אשר התמקמה מעבר לנו. אנשי אייר ולנרק (בטליון 12 של הפוסילירס הסקוטי) היו במחנה נפרד, באמעוס. כשהגענו, מצאנו גבעה שוממת ומסולעת – כשעזבנו, המקום כמעט והיה עיר–גנים. 'המבנים' היחידים היו מפקדת הבריגאדה והמטבחים, אולם כל שניים–שלושה מאיתנו בנו לעצמם בית מאבנים ובוץ, מקורה ביריעה אטומה למים, בעוד חדר האוכל של סמלי אחת הפלוגות, 'הבקתה של ג'ק', היוותה הישג ארכיטקטוני של ממש. שבילים תחומים באבנים נפרסו לכל עבר, כאשר כמעט לכל 'וילה' היה גן פרחי–בר משל עצמו, בעיקר כלניות אדומות אשר הובאו מהוואדי ונשתלו מחדש. תחתנו השתרע עמק–איילון, שם הביס יהושע את מלכי האמורים והירח עמד מלכת, מישור פורה אשר השתרע בין הגבעות אשר הקיפו אותו משלושה עברים. לכיוון צפון–מזרח, מקננים בין הגבעות, ניתן היה להבחין בשני כפרי בית–חורון, ומדרום נחה לה הבירה של שבט דן…".

בספר הדיביזיוני צוין:  "… בתקופה זו של השנה, פרחי האביב החלו לפרוח בשפע רב והחיילים, אשר בנו לעצמם מעין 'בתים' מאבן, כמחסה מעט יותר משמעותי מזו שהעניקה היריעה האטומה למים ששימשה לחנייה, העבירו פרחים מהוואדיות ויצרו 'גינות' לצד 'הבתים'. פה ושם ניתן היה לראות את סמל 'הדרבן השבור' באבן–הגיר על צדי–הגבעות. הם הרגישו כה טוב, עד שגשם חזק התקבל בברכה, שכן משמעותו הייתה שהם נותרו ב-'בתים', קראו, עישנו ושיחקו קלפים!..".

לוחמי דיביזיה 74, שחוו על בשרם את התנאים הקשים בהרים ואת קשיי האספקה, עמדו עתה להירתם למתן מענה לקשיים אלו. כך נכתב בספרם של אנשי פייף ופורפאר:

"…הקושי האדיר שנחווה בהבאת אספקה קדימה על פני הארץ ההררית ונטולת–הדרכים, בלתי עבירה לרכבים ממונעים ולעיתים אפילו לגמלים ופרדות, הפכה את סלילת–הדרכים לצורך מוחלט לפני שכל התקדמות נוספת יכלה להתבצע. הדרכים הסלולות היחידות היו דרך ירושלים – שכם מירושלים צפונה,  ודרך ירושלים – יפו, מערבה וצפון–מערבה, אשר חלפה על פני לטרון, כארבע מייל מהמחנה שלנו ביאלו. שאר הדרכים היו שבילי–חמורים אשר עברו דרך אדמות מעובדות בעמקים, התפתלו במעלה וואדיות מעל בולדרים, ודרך עצים ברמות ובגבעות…".

'היאומנרי של מערב-סומרסט' כתבו כך: "…מסע קצר הביא אותנו ליאלו, אשר הפך להיות מקום החנייה שלנו ליותר מחודשיים, ובמחנה מלבב זה נפגשנו שוב עם מספר 'בילויי זמן–פנאי' מוכרים: סלילת דרכים ('איסוף אבנים' בפי כמה), הצטיידות ואימונים. ספורט, קונצרטים וכדורגל סייעו להפוך את השהייה שלנו ביאלו למשמחת מאוד…".

בספר הדיביזיוני צוין כי בריגאדות 229 ו-230 עבדו על דרך אמעוס – בית-נובא – בית-סירא – בית-ע'ור א-תחתא. בספרם של אנשי פייף ופרפאר נכתב: "… בעודנו מתארגנים במקום (יאלו), שלחנו מדי יום 4 קצינים ו-200 חיילים לעבודות סלילת–דרכים, אולם מאוחר יותר הבטליון כולו הופנה לעבודות תיקון הדרך בין לטרון לבית–סירא…".

המפה לעיל היא הגדלה של ריבוע מס' 1 מגיליון לטרון. מצד שמאל למטה, סמוך ללטרון ואמעוס, מופיע הכינוי 'דרך באת" (Bath Road) ואילו מצד ימין למעלה, סמוך לבית-סירא, מופיע הכינוי 'דרך הדרבן השבור' (Broken Spur Road), מן הסתם על-שמם של חיילי דיביזיה 74 (יאומנרי) שנשאו על כתפיהם, תרתי משמע, את עול תיקון הדרך, שדרוגו והפיכתו לציר-האספקה הראשי אל גזרת מעלה בית-חורון ומצפון לה.

דרך זו הפכה בהמשך לכביש אספלט, החלק הצפוני של כביש 3, בין מחלף לטרון של היום לבין צומת בית-סירא, המופיע במפה תחת הכינוי 'כיכר לודגאר' (Ludgare Circus). הכביש היה בשימוש למלוא אורכו עד לפני שנים לא-רבות ומשמש היום ככניסה הדרום-מזרחית למודיעין ולהגעה אל מבוא-חורון ואל חורבות בית-נובא. החיבור עם מעלה בית-חורון נקטע בשל הקמת גדר-ההפרדה מדרום לבית-סירא והקמת מחסום בית-סירא מצפון לכפר, במפגש כביש 3 עם כביש 443.

"…הבעיות הקשות ביותר היו בסבך הערוצים והרכסים ממערב לדרך ירושלים–שכם…" – על 'הדרך האירית'

אזור מעלה בית-חורון וצפונה לו הציב בפני יחידות ההנדסה אתגר קשה במיוחד, כפי שביטאו היטב אנשי  'קורפוס המהנדסים  המלכותי' בציטוט שבכותרת. עם סיום קרבות דצמבר 1917 ופרוס שנת 1918 ניצבו כוחות דיביזיה 10 (האירית) בלב השטח המבותר שמצפון למעלה-בית-חורון, באזור בו לא היו דרכים כלל, למעט השבילים שחיברו בין הכפרים הקטנים. עיון במפות ה-PEF הצבאיות מלמד כי באזור זה אפילו לא הייתה 'דרך רומית', דוגמת אותן דרכים שהיו באזור שממעלה בית-חורון דרומה ו-'זכו' לקיתונות של השמצות. קיומה של דרך מעין זו הייתה לפחות מצביעה על תוואי אפשרי לפיתוח, אולם כאלו לא היו. על כוחות ההנדסה של דיביזיה 10 הוטל לאתר תוואים מתאימים לסלילת דרכים חדשות לחלוטין, אשר יאפשרו תנועת-כוחות, העברת אספקה וקידום ארטילריה אל הכוחות הקדמיים של הדיביזיה באותו 'סבך ערוצים ורכסים'.

לפני שנעסוק בדרכים עצמן, ראוי להתייחס לדיביזיה 10 (האירית), דיביזיה בה המעטנו עד-כה לעסוק במסגרת פעילות 'העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל'. הדיביזיה הוקמה באוגוסט 1914 מגדודי מתנדבים אירים ('הצבאות החדשים') אשר גויסו במחוזות השונים של אירלנד. קודם הגעתה למצרים וארץ-ישראל בספטמבר 1917, פעלה הדיביזיה בחזיתות גליפולי ומקדוניה. במהלך השנתיים בה שהתה הדיביזיה בחזית הבלקן (מקדוניה וסלוניקי) עסקו יחידות ההנדסה של הדיביזיה ולוחמיה רבות בסלילת דרכים וצברו ניסיון רב-ערך, אותו הביאו עימם לארץ-ישראל. בהגיעם למצרים השתנה מעט הרכב הדיביזיה ובשלב זה היא כללה שלושה בטליונים (גדודים) של הצבא הסדיר (גדוד אחד בכל אחת משלושת הבריגאדות, החטיבות, של הדיביזיה) ותשעה בטליונים של מתנדבי 'הצבאות החדשים'.

שינוי נוסף, מהותי, אירע במהלך 1918 כאשר הבטליונים של המתנדבים נשלחו אל זירת-הלחימה הרביעית (!!) שלהם במהלך המלחמה – צרפת. את מקומם של המתנדבים האירים תפסו יחידות הודיות, אשר שירתו עם הדיביזיה עד סיום המלחמה. אגב – הגדוד העברי 'הבריטי', גדוד קלעי-המלך ה-38, סופח ופעל אף-הוא תקופה קצרה במסגרת דיביזיה 10, בקו-החזית בשומרון. כפי שניתן להבין מפרטים אלו – הדיביזיה פעלה בחזית זו כשנה, אולם מרבית היחידות האיריות שפעלו בארץ במסגרתה שהו כאן חודשים ספורים בלבד. כיוון שכך, תיעוד פעילות דיביזיה 10 האירית בארץ-ישראל מציב קשיים – הדיביזיה לא פרסמה לאחר המלחמה ספר-היסטוריה על התקופה בה פעלה ולחמה בחזית זו, ובספרי היחידות האיריות שפעלו במסגרת הדיביזיה יש רק אזכורים לא-רבים לתקופה הקצרה יחסית בה שירתו כאן. לפיכך, חלק מהמידע מגיע ממקורות כלליים (ההיסטוריה הבריטית הרשמית, ההיסטוריה של קורפוס המהנדסים וכו'), חלק ממקורות לא-אירים (יחידות היאומנרי של דיביזיה 74, יחידות סקוטיות ואוסטרליות וכד') ורק חלק ממקורות אירים של ממש.

הדיביזיה הגיעה לאזור דרום-השומרון בתחילת דצמבר 1917 והמשיכה לפעול באזור זה עד סיום המלחמה. בספר 'קורפוס המהנדסים' נכתב כי דיביזיה 10 סיימה את החלפת דיביזיה 52 ב-3 בדצמבר. עד תאריך זה, יחידות-ההנדסה של דיביזיה 52 כבר הספיקו לבצע שיפורים ניכרים במערך הדרכים, למרות פעילות הפטרולים העות'מאנים. יש התייחסות לסוגיית איכות חיפוי-הדרכים, כתוצאה מטיב הסלע המקומי:

"… הסלע המקומי הרך לא התאים ליצירת ציפוי הדרכים, אולם נעשה בו שימוש נרחב, בהעדר משהו טוב יותר. הגשמים החזקים דחו עבודות חדשות ובנוסף, הגבירו את עבודות התחזוקה בקטעים שכבר נסללו; בשום שלב לא היו די כלים ובשלב הראשון לא היו מגרסות. מספר מכבשי–הקיטור, כאשר הגיעו, היה קטן מכדי להתמודד עם הקילומטראז' הרב של הסלילה והתיקונים והדרך היחידה להידוק וייצוב הדרכים הייתה על ידי התנועה הרגילה…".  

בניגוד לתנועה הדלילה יחסית של הצבא העות'מאני, כמות ומשקל תנועת כלי-הרכב והכוחות הרגלים והרכובים של 'חיל-המשלוח המצרי' ריסק עד-מהרה את סלעי-החיפוי הרכים והחצץ לאבק, אשר הועף ברוחות וחייב תחזוקה שוטפת. בגשמים הפך האבק לבוץ, אשר נשטף מהדרכים תוך הותרת בורות אשר חייבו תיקונים חוזרים ונשנים. עובי שכבת החיפוי הגיע בסופו של דבר לכ-20 ס"מ.

ויליאם תומאס מאסיי, הכתב הרשמי של העיתונות הבריטית במפקדת אלנבי כתב על הטרקטורים כך: "…מכונות נפלאות בכיעורן אך יעילות אלו התגברו על כמעט כל מכשול…". בעזרת הטרקטורים ניתן היה להתגבר על שיפועים שבעלי-החיים לא יכלו להם ולהביא את התותחים הכבדים לעמדות יעילות בקרבת קו-החזית. לאחר עבודות הפילוס והסלילה הראשוניות, הטרקטורים שימשו גם בהמשך עבודות הסלילה. בצילום לעיל ניתן לראות למה התכוון מאסיי בכינוי "נפלאות בכיעורן" וכן ניתן להתרשם מעובי שכבת החיפוי של הדרכים.

עם הגעת ראשוני לוחמי דיביזיה 10 לאזור מעלה בית-חורון והתחלת החלפת דיביזיה 52, נטלו יחידות ההנדסה של דיביזיה 10 את האחריות על המשך העבודות בגזרה, החל מה-1 בדצמבר. בספרם של 'קלעי-המלך של איניסקילינג' צוין:  "…במהלך תחילת דצמבר, בטליוני איניסקילינג 5 ו-6 הועסקו בעיקר בהכנת–דרכים, בהם עסקו כה–רבות בבלקן…". עבודות אלו נמשכו במהלך כל חודש דצמבר – בספרם של בטליון 5 של 'קלעי-המלך האירים' מצוין כי "…חג–המולד מצא את הבטליון בעתודה הדיביזיונית וכרגיל, עוסקים יומם וליל בהכנת–דרכים…".

כפי שצוין לעיל, דיביזיה 10 המשיכה להחזיק בדרום-השומרון עד ל-'מערכת מגידו' וסיום המלחמה. כבר עמדנו על תקופת הגעת הדיביזיה לאזור מעלה בית-חורון בדצמבר 1917 והפעולות ההנדסיות שקדמו לקרבות סוף אותו חודש. לאחר קרבות אלו זז קו-החזית צפונה והיה צורך ליצור תשתית דרכי-אספקה אל הקו החדש. סדרת קרבות נוספת, במרץ 1918, גרמה לתזוזה נוספת של קו-החזית צפונה ובהתאמה – הצורך ליצור דרכי-אספקה אל קו זה. לאחר-מכן כמעט ולא חלו שינויים בקו-החזית עד למתקפה הכללית הבאה של 'חיל-המשלוח המצרי', 'מערכת מגידו', בספטמבר 1918, אשר הביאה לסיום המערכה הצבאית בתחומי ארץ-ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה.

שרידי פעילות דיביזיה 10 ניכרים עד-היום בכל המרחב, לרבות שרידי פעילות סלילת-הדרכים. תחילה נעסוק ב-'דרך האירית' (Irish Road), באמצעות שימוש בריבוע 2 מהמפה שהוצגה לעיל – גיליון לטרון.

לאחר שאותר תוואי מתאים, החלו עבודות סלילת הדרך, בהם נטלו חלק בעיקר כוחות ההנדסה וחיילי דיביזיה 10, אשר תוגברו על-ידי חיילים מדיביזיה 74. בספר 'קורפוס המהנדסים' צוין כי בתקופה מסוימת הועסקו בעבודות הסלילה שמונה בטליונים של דיביזיה 10, בו-זמנית. בספר ההיסטוריה של הבאפס (רג'ימנט מזרח-קנט מדיביזיה 74) צוין כי "הדיביזיה האירית 10 החלה בהקמת דרך חדשה, כדי להעביר אספקה לקו–הקדמי ולהקל מעט על דרך לטרון – ירושלים. עבודה הנדסית זו נקראה, מתוך הערכה לדיביזיה זו, 'הדרך האירית'." הציטוט להלן הוא מתוך ספר הבטליון החמישי של 'קלעי-המלך האירים': "…בסוף השבוע הראשון של ינואר, 1918, היה צורך בהפוגה, בשל העדר מוחלט של דרכים באזור שנכבש זה–עתה. במשך שלושת השבועות הבאים הועסק הבטליון, בסיוע חיילים נוספים מהבריגאדה, בסלילת מה שללא–ספק יוכר על–ידי הדורות הבאים כ-'דרך האירית', אשר חיברה בין דרך ירושלים–שכם סמוך לרמאללה לבין מישור–החוף, אשר עברה בדרכה אין–ספור וואדיות במערכת גבעות–יהודה, לרבות דרך עין–עריכ, הארכי של כתבי–הקודש. בסוף תקופה זו של סלילת–דרכים, הבטליון הוחלף על–ידי הקלעים–המלכותיים של מונסטר…" ('הארכי' נזכרת בספר יהושע ט"ז, 2 – וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה; וְעָבַר אֶל-גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת)

הצילום הבא מדגים את ההתחלה הצנועה של 'הדרך האירית'. במהלך חודש ינואר עסקו חיילי הבטליון השני של 'קלעי-המלך האירים' בעבודות סלילת הדרך, תחילה על-ידי עבודה ידנית מאומצת שכללה בשלב הראשון עיזוק ופינוי סלעים מהתוואי שנבחר ופילוסו. לאחר מכן הונחו בזה אחר זה שכבות המצע של הדרך – אבנים גדולות בבסיס, שכבות אבנים קטנות יותר מעליהם ושכבה עבה של חצץ מלמעלה. העבודה המפרכת כללה גם ריסוק סלעים כדי להתאימם לגודל הנדרש לכל שכבה של הדרך. גם עבודה מפרכת זו בוצעה ידנית, היות ועדיין לא ניתן היה להביא לאזור מגרסות. 'קלעי-המלך של איניסקילינג' דיווחו בקצרה כך: "ינואר ופברואר עברו בעיקר בעבודות הכנת–דרכים".

העבודה התנהלה בו-זמנית במספר קטעים שונים של התוואי שנבחר. 'הדרך האירית' התחברה אל הדרך מלטרון ('דרך הדרבן השבור') באמצעות דרך חדשה שנסללה מ-'כיכר לודגאר' (סביבת מחסום מכבים) מזרחה (חלק מתוואי כביש 443 של היום) ואז צפונה וצפון-מערבה אל 'פינת טטנהאם' (Tattenham Corner), ממזרח לכפר צפא באותם ימים.

על-אף שמרבית עבודות הסלילה בוצעו על-ידי הבטליונים של דיביזיה 10 (האירית), חיילי דיביזיה 74 (יאומנרי) מילאו אף-הם תפקיד חשוב בעבודות. בספר הבאפס צוין כי 'הדרך האירית' "הפכה לזירת הפעילות של הבאפס למספר שבועות. הבטליון החל את העבודה ב-9 בינואר, בקרבת בית–סירא, וזו נמשכה עד המעבר לאגם בלועה (סמוך לצומת איו"ש של היום)".

בספר לוחמי פייף ופורפאר נכתב: "בשלב זה די סיימנו את הדרך שלנו ('דרך הדרבן השבור') ולכן עזבנו ב-24 את המחנה הנוח שלנו (יאלו) וצעדנו כשישה מייל עד למקום החנייה החדש שלנו, בכרם זיתים מצפון לבית–סירא. הוטל עלינו לסלול דרך חדשה אשר תחבר בין 'דרך רמאללה' (מעלה בית חורון) לבין 'פינת טאטנהאם'. היה זה וואדי ציורי במיוחד, מכוסה בעצי–זית, ומה שהיה חשוב במיוחד – עם כל כמות אבן המתאימה לסלילת דרך בהישג יד. על דרך לטרון – בית–סירא היו רק מעט אבנים  והיה צורך להביאם בעגלות או בסלים, לעיתים ממרחק ניכר, אולם כאן היו אבנים בכל גודל במרחק יארדים ספורים מהדרך. הייתה זו דרך ברוחב 16 רגל (כ-5 מטר) שבבסיסה מצע אבנים גדולות, עליהן שתי שכבות של אבנים קטנות שכוסו בחצץ… …ב-5 במרץ עזבנו את המחנה שלנו באמצעות הדרך החדשה שסללנו אל פינת טאטנהאם, אל תוך וואדי עין עריכ ובמעלה וואדי סעד ('הדרך האירית') עד למקום בו עצרנו, בקרבת הכפר עין עריכ".

הצילום הוא של מאהל אנשי פייף ופורפאר ליד הכפר צפא, בתקופה בה עסקו באינטנסיביות בסלילת הדרכים באזור.

כפי שכבר צוין לעיל, ספרם של היאומנרי של פייף ופורפאר מצטיין בתיאוריו וכן מביא מספר צילומים שלא נמצאים באוספי-הצילומים המוכרים של המערכה הצבאית בארץ-ישראל ב-1917-18. הצילום הבא לקוח גם-הוא מספרם של אנשי פייף ופורפאר, צילום של קטע מה-'הדרך האירית', סמוך למפגש וואדי עין-עריכ וואדי סעד. 

'הדרך האירית' קיימת עד היום בשטח ונראית היטב בצילומי לווין ובמפות עכשווית, חלקה כדרכי-עפר וחלקה כקטעי כבישים. החלק המערבי, מהכפר צפא אל ערוץ ודאי עין-עריכ, מצופה אספלט. משם מתפתלת דרך-העפר מעט צפונה ולאחר-מכן צפון-מזרחה במעלה וואדי סעד. מדרום לכפר-ניעמה 'חותכת' דרך-העפר מזרחה ומתחברת לכביש המחבר בין כפר-ניעמה, דיר-איבזיע ועין-עריכ, מעט מדרום לדולב. מעין-עריכ המשיכה מזרחה 'דרך עין-עריכ' (‘Ain ‘Arik Road) אל אל-בירה. קטע הכביש הנוכחי בין עין-עריכ לביתונייא סלול על גבי דרך זו. משם מזרחה נעלם התוואי המקורי במהלך הפיתוח האורבני הנרחב באזור זה.

ממש לפני סיום הכתיבה, נשלח אלי מאירלנד פרק העוסק בזירת ארץ-ישראל מהספר 'הרג'ימנטים האירים במלחמת העולם הראשונה'.  כסיכום לחלק העוסק 'בדרך האירית' אני מוצא לנכון לצטט ממנו את הפיסקה הבאה:

"…אבל לפני שניתן היה להתחיל במבצעים אלו, היה צורך לשפר את הדרכים באזור. אלו שופרו במידה ניכרת על ידי דיביזיה 10, שהיה לה ניסיון רב בעבודה מעין זו במקדוניה…. סלילת הדרך באגף זה של החזית שינתה את המצב שכן היא אפשרה לקיים כוח הכולל את כל זרועות הצבא באמצעות שימוש בכלי–תחבורה בעלי–גלגלים, באזור שהיה עד–כה עביר אך בקושי לאספקה שנישאה על גב בעלי–חיים'. חלק זה של רשת הדרכים הסלולות היה בעל ערך רב לאוכלוסייה האזרחית לאחר המלחמה. הדרך, אשר החלה מבית סירא, עלתה במעלה וואדי סעד, דרך עין עריכ אל בירה, הייתה ידועה כדרך האירית במשך שנים רבות לאחר מכן. אנדרטת–הנצחה הולמת לגברים החסונים והחרוצים אשר סללו אותה בחורף הקשה של תחילת 1918…".

'הדרך הצפונית הגדולה' ו-'הדרך הטבעתית הדרומית'

עד מהרה הסתבר כי עקב תוואי השטח המבותר, הדרכים הקצרות אשר נפרצו צפונה מ-'הדרך האירית' אל המחנות בשטח לא יכולות היו לשמש תשתית ראויה לקו-אספקה ראשי במקרה של התקדמות נוספת. לפיכך, במקביל לסלילת 'הדרך האירית', החלה בינואר 1918 סלילת שתי דרכים חדשות נוספות, גם הן על-ידי כוחות ההנדסה ובעבודת-הכפיים של חיילי דיביזיה 10. תחילה נסללה 'הדרך הצפונית הגדולה' (Great North Road). דרך זו, ברוחב 18 רגל (כ-6 מטר), נסללה בין בית-סירא לחרבתא אבן-חרית' (כך שם הכפר במפות התקופה. כיום נקרא הכפר חרבתא בני-חרית') ועם השלמתה ניתן היה להתחיל בסלילת דרך-ההמשך, 'הדרך הטבעתית הדרומית', (South Circular Road), מחרבתא אל מקאם א-נבי איוב (צומת הדואר) ומשם דרך הוואדיות אבו א-שווכ, א-נדא, אום טוח' וא-שמי אל מצפון לאבו שח'ידם. בהמשך, הוארכה דרך זו לביר-זית וצפונה משם, לקראת קרבות מרץ.

כמו-כן יצאה מ-'הדרך הטבעתית הדרומית' שלוחה צפונה, ממקאם א-נבי איוב ('צומת הדואר') לביתיללו, בה נעשה שימוש חשוב כדי לקדם ארטילריה אל קרבת אזור-הלחימה בקרבות מרץ.

דרכים אלו נראות היטב בריבוע 3 מגיליון לטרון. הדרכים קיימות בשטח עד היום, מרבית הקטעים כדרכי-עפר ומספר קטעים ככבישים.

קטע 'הדרך הצפונית הגדולה' ממחסום מכבים צפונה אל עבר חרבתא קיים בשטח עד היום ככביש, אך לא ניתן לנסוע לכל אורכו – חלקים ממנו סגורים, בעיקר בשל תוואי גדר-ההפרדה, חלק מתוואי הדרך עובר בתוך מודיעין-עילית.

חלקה הראשון של 'הדרך הטבעתית הדרומית', הקטע בין חרבתא לבין מקאם א-נבי איוב (צומת הדואר) קיים ככביש ונמצא בשימוש פלסטיני. המשך הדרך, בערוצי הוואדיות אבו א-שווכ וא-נדא, הוא כיום דרך עפר. הקטע הבא, לאורך וואדי אום טוח' הוא חלק מכביש 450, עד מדרום לנחליאל, שם עוזב תוואי הדרך את הכביש וממשיך מזרחה בוואדי א-שמי והלאה מזרחה עד למפגש עם הכביש המחבר בין אבו שח'ידם לכובר, מעט מצפון לאבו שח'ידם. כאמור, ממקאם א-נבי איוב (צומת הדואר) נסללה דרך נוספת צפונה, לביתיללו, אשר הפכה ברבות הימים לכביש 4556.

אנקדוטה מעניינת קשורה לאזור הסמוך לאזור בו עסקנו, ממערב. כאן נוצרה מעין 'פרצה' בין גזרת קו-החזית בה החזיק הקורפוס ה-XX בשומרון לבין גזרת קו-החזית של הקורפוס ה-XXI, בגבעות הדום-השומרון ובמישור החוף. עם ההגעה לאזור בחודש נובמבר, החשיב הפיקוד-העליון של 'חיל המשלוח המצרי' את האזור הצר סביב הכפרים נעלין ודיר אל-קדיס ומצפון להם, כמבותר מדי, בלתי-עביר לחלוטין ולא מתאים לנוכחות ופעילות כוחות-רגלים. על-כן הוצבו בגזרה צרה זו יחידות רכובות שונות של 'הקורפוס המדברי הרכוב', בין החודשים נובמבר 1917  ועד לקרבות מרץ 1918.

אזכורים קצרים על כך מופיעים במספר ספרים בני-התקופה. במפות היומיות שהוציא הפיקוד-העליון הדבר בא לידי ביטוי בקטיעת סימון קו-החזית הרצוף ובסימון האזור כמספר נקודות, המייצגות פעילות פטרולים רכובים במקום החזקת עמדות קבועות. למרות שפעילות הכוחות הרכובים בגזרה זו נזכרת רק במשורה בספרי היחידות האוסטרליות והיחידה הניו-זילנדית שהחליפו האחת את רעותה באזור, ניתן למצוא מידע רב ביומני-המלחמה של יחידות אלו. על-אף שמטבעם, יומני-מלחמה כתובים בלקוניות, ניתן לדלות מהיומנים פרטים מעניינים על שלושה מאפיינים עיקריים של הפעילות באזור הצר: האחד הוא פירוט פעילות הפטרולים הרכובים (אולם כאן המקום לציין כי גם כוחות הרגלים הוציאו פטרולים משלהם); השני הוא כי למרות פעילות הפטרולים, הייתה גם פעילות התבצרות באזור, על-ידי בניית והחזקת 'סאנגרים' (עמדות-אבן בנויות ולא-חפורות) בנקודות שולטות; ומאפיין שלישי – גם הכוחות הרכובים עסקו בסלילת דרכים מקומיות ובפעולות ההתבצרות, בעיקר מחודש ינואר ואילך, בדומה לכוחות הרגלים שממזרח וממערב. במילים אחרות ובניגוד למשתמע מעיון בספרות-המלחמה ובדו"חות והמפות היומיות של הפיקוד – לא היה שוני משמעותי בין פעילות הכוחות הרכובים לבין פעילות הכוחות הרגלים. 

__________________________________________

במאמר זה ניסינו לפתוח צוהר אל היבט פחות-מוכר של תקופת מלחמת-העולם הראשונה בזירה הארץ-ישראלית ועל חלק משרידיה הפיזיים של המלחמה, המשפיעים עד-היום על עיצוב נוכחות האדם וההתיישבות בחבל-הארץ המבותר של דרום השומרון.