הלוחמה הכימית במערכה בארץ-ישראל

מאת: יגאל שפי

מעובד על-פי הרצאה בכנס, ומאמר: 'הנשק הכימי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה', שהתפרסם ב 'קתדרה' 105

אחד הגורמים שהשפיעו על קיבוע דמותה המזוויעה של החזית המערבית בהיסטוריוגרפיה של מלחמת העולם הראשונה היה שימוש רחב ההיקף שנעשה בנשק הכימי. ב 22 באפריל 1915 שיגר הצבא בגרמני ענן חומר רעיל מגלילים מתכתיים שהונחו על הקרקע לעבר יחידות צרפתיות ליד העיירה איפר(Ypers) שבבלגיה , ומאז הפך השימוש ההתקפי בנשק הכימי לשיטת לחימה מן המניין בחזית המערבית והוסיף נדבך חדש ודמוני ללוחמת החפירות הקפואה ומרובת האבדות שם. ההתמקדות בזוועות המלחמה עברה כחוט השני בספרות המלחמה שעסקה בזירה העיקרית, במערב, אך היא פסחה בדרך כלל על תיאור המלחמה במזרח התיכון. תדמיתה המקובלת של הלחימה בין צבאות האימפריה הבריטית לצבא העות'מאני נשארה נקייה יותר, ונשאה אופי רומנטי הרבה יותר מאשר הלחימה בחזית העיקרית במערב אירופה. תדמית הלחימה במזרח התיכון העצימה את ההתמודדות בין מוחות המפקדים יותר מאשר את מערכות הנשק, ורוממה את  החשיבה התחבולנית יותר מאשר את כוח האש וההרס.  זו אולי אחת הסיבות לכך שסיפור הנשק הכימי במערב זכה לתהודה רבה, ולעומת זאת נדחק נשק זה לשולי הספרות ההיסטורית ונעלם לחלוטין מהזיכרון הציבורי כשהדבר נגע למזרח התיכון, אף שגם כאן הוא העסיק את שני הצדדים בתקופת המלחמה. סיבה אפשרית נוספת לדחיקה הזו היא שהעות'מאנים לא עשו בסופו של דבר שימוש התקפי בחומרים כימיים, ולכן במזרח התיכון, שלא כמו בצרפת ובפלנדריה, לא היו לצבא הבריטי נפגעי גז. לעומת זאת הבריטים עצמם תקפו בנשק כימי. אמנם כוונותיהם ההתקפיות לא יצאו אל הפועל בחזיתות גליפולי ומסופוטמיה, אך בארץ-ישראל הם השתמשו בנשק הכימי בשניים מהקרבות על עזה.

הימנעות בקרב עזה הראשון

בינואר 1917, עם כניסתו של  הצבא הבריטי (חיל המשלוח המצרי – חמ"ם) לארץ ישראל, היו החומרים הכימיים בחזית המערבית כבר לנשק שגרתי של שני הצדדים, אך במזרח התיכון הם ניצבו עדיין ברקע בלבד, והעיסוק בהם התמקד בצעדי התגוננות בפניהם, ומדובר היה בצעדים טכניים שיש לנקוט מול איום פוטנציאלי, יותר מאשר בהיערכות כנגד חשש קונקרטי. לאחר סיום מערכת גליפולי התקבלו ידיעות ספורות על כוונת העות'מאנים להשתמש בנשק כימי, ביניהם דיווח רוסי בודד, קרוב לודאי חסר ביסוס, שהתורכים השתמשו בנשק כימי בחזית הקווקז וגרמו 'לאי נוחות קטנה יחסית'. המטה הכללי בלונדון הסתפק לפיכך בהחלטה לצייד את החיילים בסיני, במסופוטמיה ובסלוניקי באמצעי התגוננות, למקרה 'אפשרי אך בלתי סביר… שהאויב יתקוף בגז', ובמהלך 1916 נשלחו בהדרגה מסכות לשלוש החזיתות. אחד מהכימאים המ ומחים ששרתו קודם בגליפולי כיועצים כימיים נשאר במצרים במחצית הראשונה של השנה וסייע בתחזוקתן השוטפת.

בדיר אל בלח הוקם בסיס הדרכה קדמי ללוחמה כימית ומרכזי הדרכה דיביזיוניים, ונקבעו להם תוכניות הדרכה והשתלמויות (התותחנים הודרכו, תיארטית בינתיים, גם בירי פגזים כימיים). האימון נועד להכשיר את הגייסות להשתמש כהלכה במסכות החדשות ולהגיב במהירות להתקפה כימית של האויב, ובעקיפין גם להדריכם בטכניקות הפעולה הנדרשות אם יקלעו במהלך התקדמותם לשטח מוכה חומרי לחימה כימיים בריטיים. אפשר לומר שההכנות ללחימה הכימית בחמ"ם הושלמו במידה סבירה, אך הפגזים הכימיים  הראשונים הגיעו לחזית רק לאחר שהקרב הראשון על עזה הסתיים. דבר זה  היה ידוע למארי כבר שלושה שבועות לפני הקרב  אך הדבר לא הטריד אותו.  על פי גרסת ההיסטוריה הרשמית האוסטרלית, התלהבותו מהנשק החדש שככה משום שיועציו הכימיים קבעו שעוצמתן וכיוונן של הרוחות הנושבות תמיד בדרום ארץ ישראל, יפחיתו  את יעילות הפגזים. כידוע הקרב הסתיים בתבוסת הבריטים.

בימים הראשונים של 1917 נפל דבר גם בחזית ארץ-ישראל.  בינואר מינה משרד המלחמה יועץ כימי לחמ"ם, בדרגת רב-סרן, ובקהיר התחילו לדון באפשרויות לניצול יזום של החומר הרעיל. השיקולים שעמדו בבסיס התפיסה החדשה  לא התבהרו די הצורך עד היום, אולם ייתכן שהרקע לכך היה ההכרה שהעות'מאנים נערכים להגנה עיקשת במערך מבוצר במבואות ארץ-ישראל, ושידרש מאמץ צבאי ניכר כדי לעקור אותם משם. הגנרל מארי(Murray) , המפקד העליון של החמ"ם,  אימץ את המלצת יועצו  להשתמש בפגזים כימיים ולא בגלילים בשל המרחק הגדול שבין קווי הצדדים, שהקשה לנצל ביעילות את הגלילים מתוך החפירות הבריטיות.

קרב עזה השני

המפקד העליון המשיך לראות במרחב עזה את המפתח להבקעה, ובציר החוף המסורתי  את קו ההתקדמות החיוני. הוא נערך להתקפה נוספת שנועדה להתבצע בשני שלבים: שלב ראשון ב 17-18 באפריל השתלטות על פאתי עזה ושלב שני  ב 19 באפריל כיבוש העיר. ההתקפה הכימית נועדה לשלב  השני.

ההפגזה נפתחה ב-19 באפריל בשעה חמש וחצי, והשתתפו בה שלוש אוניות צי שעגנו מול חופי עזה, ו-130 תותחים קרקעיים, רובם תותחי שדה. בעוד שפגזים נפיצים נורו מכל סוגי התותחים על מטרות שרובן נועדו להיכבש כבר בהתחלה, הפגזים הכימיים נורו רק משש סוללות, ובהן היו 24 תותחי הוביצר 4.5 אינץ', שקודמו בערב הקודם לעמדות ממזרח לואדי עזה, ושכוונו ל-12 יעדים רחוקים יותר מקו המגע, כנראה כדי להרחיק את האדים הרעילים מהרגלים הבריטים. היעדים היו מוצבים חפורים, קטעי חפירות במתחמים גדולים יותר ועמדות ארטילריה, פרושים בשלוש קבוצות: ממערב לחירבת סיחאן (ממזרח לעלומים של היום); מדרום לגבעת עלי אלמנטאר, באזור שבו משוכות צבר רבות(ושכלל את מתחם 'לבירינת' ומתחם 'חורשת למבת' ובו הופגזו בעיקר חפירות 'קנטרה', 'דואידר' ו'רומני'); מוצב 'אל עריש' ו'אלבורג' שמדום-מערב לעזה (ראה מפה). רק מוצבי הקבוצה שממערב לחירבת סיחאן נועדו להיכבש מיד בהתחלה, ואילו ההגע לאחרים הותנתה בהשתלטות מוקדמת על מוצבים קדמיים.

בשעה שבע וחצי, בתום שעתיים שהוקצו להרעשה המכינה, יצאו הרגלים להסתערותם, מלווים בטנקים הספורים. אז התברר שהיעדים שהופגזו עדיין מאויישים, וכי הלוחמים בהם מגיבים בעוצמה, כאילו לא אירע דבר. שלא כביומיים הקודמים, שבהם גילו העות'מאנים התנגדות קלה בלבד, לא הושגה הצלחה מספקת בשום מקום. גם ניסיון חדש אחר הצהרים להתיר את הסבך שהתפתח מדרום לגבעת עלי אלמנטאר החיונית, בעזרת ירי מרוכז של 200 פגזים כימיים מארבע סוללות על 'חורשת למבת' הסמוכה, לא צלח, והעות'מאנים שם המשיכו לעכב את התקדמות הבריטים. בשעות הערב הופסק הקרב בכוונה לחדשו למחרת. אולם צפי מוטעה להתקפת נגד עות'מאנית חזקה גרם לדחיית ההתקפה ולאחר מכן לביטולה המוחלט. קרב עזה השני היה גם הוא לכישלון, והפגזים הכימיים, כמו הטנקים, לא היו בהם למכפילי הכוח המקווה.

 חיילים אוסטרלים במסכות גז

קיימות גרסאות סותרות לגבי מידת הנזק שגרמו הפגזים הרעילים, וגם על עצם מודעותם של העות'מאנים במהלך הקרב ואחריו להפעלתם נגדם. קרס פון קרסנשטיין  (Kress von Kressenstein) שפיקד על הקורפוס ה22 בחזית במהלך הקרב, טוען אף הוא שאנשיו לא חשו כלל בחומר הכימי שנורה עליהם. לעומת זאת תשובת המטה הכללי התורכי על שאלות כותבי ההיסטוריה הרשמית הבריטית בשנות העשרים הייתה כי ל 'פגזים המיוחדים הייתה בכל זאת השפעת מה'. גרסה זו נתמכת בעדויות שמיעה של שבויים שנפלו בידי הבריטים במהלך אביב וקיץ 1917.

כשנודעו בלונדון תוצאות הקרב העריכו המדענים שם כי ייתכן שיחידת השטח הנפגעת מכמות נתונה של חומר כימי קטנה ממה שחשבו תחילה. אולם הערכה זו, שברבות הימים הוכחה כנכונה, לא לוותה בניתוח מקצועי של הנתונים. הוא הדין להערכתם של קצינים בריטים בחמ"ם, שלא היו מעורבים ישירות בקבלת ההחלטות, ושהסבירו את הכישלון בשגגה תכנונית של ירי מוקדם ודליל מידי. על פי גרסה אחת הביא הירי השגוי להתאדות החומר הכימי בטרם איישו המגינים את עמדותיהם, ועל פי הגרסה ההפוכה הוא אִפשר למגינים לסגת מהעמדות ולשוב אליהן בטרם התקרבו הרגלים הבריטים. לעומת זאת המפקדים האחראים העדיפו להתעלם כליל מהסוגיה הכימית או בחרו לתלות את הקולר בכוח עליון.

שלא כמו במלחמה עומדים כיום לרשות ההיסטוריון המבקש לנתח את יעילותו (או במקרה שלפנינו  את חוסר יעילותו)של החומר הכימי במצבים שונים כלי מחקר מתקדמים, המבוססים על מאגרי מידע עדכניים ועל תָכנות עיבוד נתונים. התכנות הללו מתחשבות בנתוני המטרות והחימוש בשישה מישורים: מצד אחד פרטי התבליט והתכסית של היעדים והתנאים המיקרו מטאורולוגיים ששררו בהם בעת הירי, ומצד אחר מאפייני הפגז, מאפייני החומר הכימי, משך הירי וכמות החומר המפוזר. הנתונים שבידינו, שפירוטם מיותר למאמר זה, הוזנו לתָכנה להערכת סיכונים של חומרים נדיפים. על פי ממצאיה, הגם שאינם מוחלטים בשל חלקיות הנתונים, הסיבה העיקרית נעוצה בגורם שבני הדור התעלמו ממנו: שימוש בחומר כימי שלא התאים לתנאים האקלימיים בארץ ולתנאים המבצעיים ששררו בקרב השני על עזה, בעיקר משטר הרוחות והטמפרטורה. גורמים נוספים היו יעילות נמוכה של המרעומים, התכסית הצפופה, והירי המוקדם מידי. מחקירתם של שבויים מקרב עזה השני עלה הרושם שרק שליש מהפגזים הרגילים שירו הבריטים התפוצצו, ואילו השאר נקברו בקרקע החולית ללא פיצוץ. חלק מהפגזים הכימיים התפוצצו בין גדרות הצברים.

בהתחשב בכך שגז הפוסגן מתקשה לחדור מחסומים פיזיים אפילו ברמה נמוכה, נראה כי הוא נשאר כלוא בתוך הסבך הקוצני של הגדרות ולא התפשט לעבר התעלות והמחפורות שהיו מעבר לו. פער הזמנים בין ההפגזה והסתערות הרגלים התארך הרבה מעבר למתוכנן, ולפרקים הגיע לכדי שלוש שעות תמימות. נראה כי המגינים לא איישו כלל את עמדותיהם במהלך ההפגזה הכימית. אולם לאמיתו של דבר גם אם היה בצמצום הפער כדי לגרום לפגיעה כימית נרחבת יותר במגינים, ספק אם היה בו כדי לפגוע ביכולת הלחימה שלהם בשעות הקריטיות. השפעתו הפיזיולוגית של גז הפוסגן מתחילה לתת אותותיה רק שעות אחדות – לפעמים רק עשרים וארבע שעות – לאחר המועד בו נשם הנפגע את החומר, ולפיכך יכולים הנפגעים להמשיך בפעילותם בשעות הראשונות שלאחר הפגיעה ללא שום הגבלה.

חיילים אוסטרלים מתאמנים עם מסכות גז

ירי מסיבי והונאה כימית בקרב עזה השלישי

הבריטים ביקשו לשמור את השימוש בנשק הכימי בסוד גם לאחר הקרב. בעקבות האכזבה מהשפעת הפגזים הכימיים הם חיפשו אמצעים חליפיים. ללויטננט גנרל סר אדמונד אלנבי, שנטל את הפיקוד על החמ"ם במקומו של מארי, שהודח בסוף יוני, לא היה הנשק הכימי זר כלל ועיקר, עוד מתפקידיו הקודמים בחזית המערבית. הוא דרש להגדיל את יכולתו הכימית, תוך שהוא מצביע על התקופה שבמהלכה קיווה לנהל מבצעים התקפיים, הסתיו והחורף, כמתאימה לשימוש בחל"כ ועשן בארץ-ישראל, בשל הטמפרטורות הנמוכות יחסית, הרוח המערבית, והימים הרבים ללא רוח.

אופי המהלך העיקרי בתוכניתו לקרב הבא, שהתבסס על הפתעה וניידות,לא אִפשר לנצל את הפגזים הכימיים בגזרת באר-שבע ותל שריעה ומהתחלה הם לא ירו שם מרכיב חיוני זה (מה גם שלאלפי הסוסים בקורפוס הרכוב לא  היו אמצעי מיגון מפני נשק כימי).לעומת זאת כבר במועד מוקדם הועיד אלנבי לנשק הכימי תפקיד במסגרת ההתקפה שתכנן על עזה. בראייתו המערכתית של המפקד העליון עשוי היה החומר הכימי  לתרום למאמץ ההונאתי המסועף שנועד להפנות את תשומת ליבו של האויב לאגף המערבי של החזית ולחזק את אלמנט ההסחה. על פי תוכניתו היה על הקורפוס ה 21 לאגֵף  את המערך המבוצר התורכי בעזה בהתקפה בגזרת החוף, בין הים לעיר, בכיוון הפוך מהכיוון המזרחי שממנו היא הותקפה בעבר. הוא ביקש לנצל את הנשק הכימי לא רק למילוי משימת ההסחה  המערכתית, אלא גם כדי להשפיע על מבצעיו הטקטיים,  והקצָה לירי הכימי שלוש סוללות כבדות (שנים עשר קנים).הירי הכימי נועז למשוך את תשומת ליבו של האויב לדרום מזרח עזה ואגב כך להחלישו לקראת התקפת הקורפוס.   ההפגזות הכימיות היו בשעות הערב, הלילה והשחר, מאחר שהיועצים הכימיים קבעו כי זהו הזמן שבו הירי הוא היעיל ביותר, הגלל כיווני הרוחות ועוצמתן. מועדי ההפגזות והיקפן מצביעים בבירור על כך שהן נועדו בראש וראשונה להסיח את דעת האויב. הרעשת התותחים הכבדים על עזה נפתחה ב 27 באוקטובר, אבעה ימים לפני יום ה 'ע' (יום פתיחת המבצע) הכללי של החמ"ם, ואליה התווספו צעדי הסחה נוספים, דוגמת פעילות ימית מול החוף לדימוי הכנות לנחיתה אמפיבית. בשלושת הלילות הבאים הותקפו מוצבי החוף בפועל, נורו כ- 4000 פגזים כימיים, רובם למטרות רחוקות משם, ושליש מהם נורו באופן בלתי מתוכנן כתגובה על התפתחויות, במגמה לשבש הכנות תורכיות להתקפות נגד ברום מזרח עזה.

לחימה בינות לגדרות הצבר בעזה

לקראת התקפתו העיקרית של הקורפוס ה-20 על מתחמי שריעה ב-6 בנובמבר הוטל על הקורפוס ה-21 להטעות פעם נוספת את העות'מאנים באשר לכיוון ההתקפה החדשה. עיקר המשימה הוטל על התותחנים; הם אמורים היו לפתוחבהרעשה כבדה החל מ-5 בנובמבר, כדי לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את האויב להבין כי הקורפוס ה-21 עומד לפתוח בהתקפה עם כוחות חדשים. למטרה זו הוקצו גם אלפים אחדים של פגזים כימיים. אולם בסופו של דבר בוטלה ההרעשה כולה, ועזה נפלה כמעט ללא קרב.

עד סוף המלחמה התקשו הבריטים לאמוד את תוצאות הירי, את היעדים המדויקים שנפגעו בפועל ואת היקף הנפגעים. לא ברור אם הם ניסו לאתר נפגעי נשק כימי בין החללים העות'מאנים שנותרו בשדה הקרב, מה גם שלעיתים פרק הזמן שחלף בין ההפגזות לכיבוש העיר ב-7 בנובמבר אִפשר לאויב לפנות  את נפגעיו. עם זאת שבויים אחדים נתפסו כשהם סובלים עדיין מהשפעת גז מדמיע. להבדיל מהתפקיד שהוקצה לנשק הכימי באפריל 1917, הרי באוקטובר-נובמבר לא ביקש החמ"ם  להשתמש בו כדי להכריע את המהלך העיקרי של הקרב ואפילו לא כדי למוטט את היעדים הקרקעיים של המהלך המשני. מטרתו הייתה להעצים את מסרי ההונאה המערכתית, ותרומתו לכך נותרה דלה.

סוגיית הלוחמה הכימית העסיקה  את הצדדים הלוחמים בכל זירותיו העיקריות של המזרח התיכון – גליפולי, ארץ-ישראל ומסופוטמיה (גם בחזית סלוניקי התנהלה לוחמה כימית נגד הבולגרים). כל צד העריך כי הצד האחר מצטייד בנשק כימי קטלני ומתעתד לעשות בו שימוש התקפי יזום. בעוד שההערכה הבריטית הייתה שגויה, בהתבססה על מידע מוטעה ואולי אף השלכות מהמצב בחזית העיקרית בצרפת ובפלנדריה, ההערכה העות'מאנית הוכחה כנכונה בפועל בזירה אחת (ארץ-ישראל) ובכוח באחרות. הדיון בסוגיות המוסריות הכרוכות בהפעלת הגז כנגד צבאות או אוכלוסיה אזרחית לא התעורר ממש אלא רק לאחר המלחמה.

השארת תגובה

ביטול