וייצמן, אלנבי והדסים לחג הסוכות
מאת: ערן תירוש
מנהג מקובל הוא לתקוע יתד ראשונה לסוכה במוצאי יום הכיפורים, כדי לקיים מצווה ראשונה מייד לאחר גמר התשובה. עם זאת, בימינו אנו רואים כי יש רבים המקדימים את הקמת מרבית הסוכה, אשר ניצבת על מקומה אפילו לפני ראש השנה (בשנים האחרונות אני רואה זאת שוב ושוב, במקרים רבים דווקא ליד בתי-כנסת). במקום אחד קראתי "אבל זה לא מחייב דווקא לתקיעה פיזית של יתד באדמה גשמית, אלא אפילו רק הדיבור על זה, ההכנה לזה..". אינני יודע לגבי תוקפה של אמירה זו, אולם לצורך מאמר זה אאמץ אותה ואציב 'יתד וירטואלית' לכבוד חג הסוכות הממשמש ובא.
לפני מספר ימים נתקלתי באקראי בספר 'זהב בירושלים' שכתב אליעזר שמאלי ז"ל (1901-1985), מחנך, סופר וחתן פרס ישראל לספרות ילדים (1957). שמאלי היה מורה ומחנך מסוג אחר וכך כתב עליו תלמידו, יצחק רבין: "בעיקר השפיעה עלי דמותו של אותו מורה ומחנך, שלימד אותי מכיתה ד׳ ועד כיתה ז׳, הלוא הוא אליעזר שמאלי, שהצליח להטביע בי את התחושה לנוף הארץ, לטבע, לחיי חקלאות ולחיי חברה" (מתוך 'בית אבי'). שמאלי כתב הרבה ספרים, המפורסם בהם 'אנשי בראשית', המבוסס על סיפור משפחת זייד. את הספר 'זהב בירושלים' השלים שמאלי ב-1980, אוסף נפלא של סיפורים הקשורים בעיקר לקשריו המיוחדים עם העיר, מתחילת דרכו בארץ-ישראל, כשלמד בבית-המדרש למורים העברי, שהקים וניהל דוד ילין, ועד לביקוריו וטיוליו בעיר עם נכדותיו, תוך שהוא משלב בטיולים ביקורים באתרי צעירותו והסיפורים הקשורים אליהם. הספר כתוב ב-'עברית של פעם', לעתים אפילו מעט ארכאית, ודווקא משום כך כה נהניתי לעיין בו. שמאלי הגיע ארצה ב-1920, זמן-מה אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, אולם הדיה של 'המלחמה הגדולה' שזורים בספר שוב ושוב. כך גם לגבי הסיפור שלפנינו.
הפרק הנושא את הכותרת 'ענף עץ עבות' מתאר נסיעה של שמאלי ברכבת מירושלים לתל-אביב, באותו יום בו נפטר חיים וייצמן ז"ל, נשיאה הראשון של מדינת ישראל (ה-9 בנובמבר 1952). לצידו של שמאלי ישב ידיד, איכר מהשרון, בקרון אשר תיאר כך: "והנה, בנסיעה זאת שבה מדובר מצאתי את עצמי יושב בתא שהיה מעין בית-כנסת בזעיר-אנפין. שני ישישים ישבו בו עטופים בטליתות כבדות ומעוטרים תפילין גמלוניות והתפללו בדבקות ובהתלהבות. שלושה אברכים עיינו בספרים והיו פוזמים ומשננים בקולות כבושים. ונער בגיל בר-מצווה ניצב ליד החלון הפתוח, כרך תפילין של יד בהתעוררות ושפך את שיחו בפסוקי זמרה אל הגיאיות העמוקים שבהם פילסה לה הרכבת דרך בינות הרי יהודה".
שמאלי החל לשוחח עם ידידו על חיים וייצמן המנוח ועל עשייתו הרבה ולפתע התערבו שלושת האברכים, בזה אחרי זה, והטיחו טרוניות על וייצמן כשהאחרון סיים ואמר: "היכן מצוות שקיים ומה מעשים שעשה ליהדות, שאיננה בעין-חרוד ובנהלל, ואשר עובדת את השם-יתברך בעבודה שבלב ובנפש ולא בידיים בלבד…?!"
שמאלי לא הספיק להגיב ואחד הישישים, הפשיל את הטלית מעל ראשו ואמר: "נו-נו". לאחר מספר חילופי דברים עם אחד האברכים ולאחר שפיטם ר' דוד את נחירי-אפו בטבק-הרחה, גיחך ואמר: "נשיאנו זה, רב חיים וויצמן, נוחו עדן, קיים מצווה חשובה בראשית דרכו וקנה את עולמו בשעה אחת".
קראתי את הסיפור בעניין רב וחייכתי – הסיפור היה מוכר לי, אולם לקח לי מעט זמן להיזכר מאין ולאתרו. וייצמן עצמו, בספרו 'מסה ומעש' סיפר את המעשה, אולם יש מספר הבדלים בין שתי הגרסאות. להלן, נדלג בין שתי הגרסאות, אולם בטרם נחזור אל סיפור המעשה עצמו נציין את הרקע. לאחר הצהרת בלפור וכיבוש דרומה ומרכזה של ארץ-ישראל, אישרו הבריטים בתחילת 1918 את הקמת 'ועד הצירים לארץ-ישראל', אשר הגיע ארצה בחודש אפריל של אותה שנה. הוועד הורכב ממנהיגים ציונים, שנועד לפעול ליישום רעיון 'הבית הלאומי לעם היהודי בארץ-ישראל' ברוח הצהרת בלפור ולקשר בין היישוב היהודי לבין השלטונות הבריטים. היה זה מהפך של ממש – הציונים הפכו באחת לנציגי היישוב היהודי.
שמאלי מצטט את ר' דוד (וראוי לשים לב להתייחסות לציונים, כאן ובהמשך): "ארץ-ישראל טרם נכבשה כולה בידי החיילים האנגליים, שכן חלקה הצפוני היה מוחזק עוד בידי התורכים, ורבי חיים וייצמן מיהר ובא לארץ-ישראל כדי להביא עזר ליישוב הקטן והמדולדל ולהניח את היסוד למדינה יהודית. אנו, בני מאה-שערים, מחכים אף עתה למשיח, שיבוא בעזרת השם במהרה בימינו ויביא את הגאולה השלמה, ויבנה לנו, אם ירצה השם, את בית הבחירה. ובאותם ימים – כל-שכן לא שמנו את לבנו אל הציונים ואל דבריהם ונאומיהם, המשכנו לעסוק בשלנו: בתורה, בתפילה, ובקיום מצוות, והתייחסנו בביטול אל הדיבורים על גאולה וימות-משיח שכבר באו כביכול – כדרכם של יהודים אדוקים מאנשי שלומנו…".
"אך משמשמשו והתקרבו ימי חג הסוכות, שבהם אנו מצווים על ארבעת המינים, קם רעש גדול במאה-שערים, אתרוגים היו בארץ, גם לולבים לא חסרו. וערבות – וודאי וודאי שאפשר היה להביא מחופי הירקון ומנחלים רבים אחרים, אך הדסים מאין ניקח? ההדס הרי גדל בעיקר בגליל, והגליל כפי שכבר אמרתי לכם, היה עדיין בידיהם של התורכים".
מכאן ואילך מצטלבים שני הסיפורים. וייצמן כתב כך: "מקרה משונה מאותם הימים נשתמר כמו חי בזיכרוני, אולי מפני שהיה טיפוסי כל-כך לגבי צד זה של עבודתנו (הכוונה לעבודה עם אנשי 'היישוב הישן)".
מנהג היה בידי אנשי מאה-שערים להביא הדסים כשרים מסביבת צפת ובעיקר ממירון. הסביר ר' דוד: "…סוד חשוב טמון בכאן, מסודותיו של האר"י וגוריו, זכר צדיקים לברכה. כי אם תיטול את האות האחרונה מהתבה עץ, את האות האחרונה מהתבה ענף, ואת האות האחרונה מהתבה עבות – ענף עץ עבות – והרי נוטריקון של צפ"ת בידיך. דווקא צפת…"
"ובכן, חקרו ושאלו, דרשו וביקשו – ונאמר להם, לישישי ירושלים, שעליהם לפנות אל אחד חיים וייצמן, ראש הציונים, ולבקש ממנו הדסים, מין רביעי, החסר לחג הסוכות…" כאן מתואר ההליך של בחירת הנציגים אשר ילכו אל וייצמן, כשר' דוד נלווה אף הוא, כמי ששלט בשפה האנגלית.
"… לבשנו כולנו בגדי-שבת ונטלנו מטות יפים בידינו, כיאות לשליחים ואמרכלים, וקמנו והלכנו לאכסניה מאכסניות ירושלים, שבה היה רבי חיים וייצמן מתגורר עם הפמליא שלו. אנו מתקרבים ובאים אך אל אותה אכסניה, ועינינו רואות איש בעל קומה ובעל זקנקן שחור, יוצא עם פמליא מהפרוזדור, והוא מתקרב אל אוטומוביל ועומד להיכנס לתוכו. קפץ רבי משה פרוש והזדרז וניגש אל המרכבה, סגר בגופו על פתחה וקרא ואמר: שלום עליכם, רבי חיים וייצמן…! ואם כי טרוד היה האיש, ונראה היה שדרכו אצה לו, שכן הנהג היה ישוב כבר על דרכו וההגה בידו והוא מוכן לזוז- הרי משראה את שני הזקנים ניצבים לפניו, זקף את קומתו והעלה בת-צחוק על שפתיו"
וייצמן כתב כך: "הדבר קרה בעצם הזמן שיצאתי מארץ-ישראל לאנגליה בסוף ספטמבר 1918. הרכבת שלי עמדה לצאת מלוד בעוד שעות מעטות. החפצים שלי היו ארוזים והוצאו החוצה לשימם במכונית. אני הלכתי אחרי נושא החפצים, והנה אני רואה שני אדונים מכובדים – ימי שני חייהם יחד עלו בקירוב למאה ושמונים שנה – יורדים אלי. הדבר שהפתיעני בהם, מלבד תפארת זקנתם, הוא – שלא ראיתים עד אז. אני מדמה הייתי שפגשתי כל איש, אשה וילד בעדה היהודית המונה חמישים אלף נפש, ואת רובם – פעמים אחדות. הילוכם לקראתי היה ברוב מתינות וחשיבות אחר עמדו לבחון את המכונית, את המטען, ושאר כלי היציאה. אחר-כך פנו אלי ואמרו: 'האם מר נוסע באמת? אי-אפשר שמר כבר נוסע. עוד ישנם כמה דברים חשובים הדורשים סידור'."
ר' דוד תיאר את השיחה, אשר לאחר החלפת דברי נימוסים התרכזה בנושא שלשמו באו – השגת הדסים.
"ענה רב חיים וייצמן ואמר: הגליל הרי עודנו בידי התורכים והגרמנים…!
קראנו ואמרנו: ישנם הדסים כשרים גם בטריאסט…!
משך בכתפיו ואמר: וכי לא ידעתם ששעת-חירום עתה, ובים התיכון אוניות-מלחמה עושות מלחמה?
צחק רבי משה פרוש ואמר: שמענו שעדיין יורים על פני הימים, אך ההדסים הם סמל השלום, ההיפך ממלחמה.
שאל: ושמא כשרים גם הדסי-מצרים למצווה?
ענינו ואמרנו: כבר ניסינו להתקשר עם הרב הראשי במצרים, אך נענינו שקיים הסגר על הוצאת צמחים ממצרים, ולא תינתן רשות אפילו לצרכי דת….
הוציא דוקטור חיים וייצמן ז"ל פנקס מכיסו, נטל מתוכו עיפרון ורשם מה שרשם. ואחר אמר: אם ירצה השם, יתקבלו הדסים לחג הסוכות ותברכו ברכה מלאה על ארבעת המינים…
אמרנו לו: רבי חיים, בזכות זאת נתפלל בראש השנה שהשם יצליח דרכו ויישא חן בעיני שרים ומלכים. ואם ירצה השם, כאשר נזכה ונקבל את ההדסים, נערוך בחג הסוכות תפילת "מי שברך" לכבודו בבתי-הכנסת, ונתפלל שכבודו יזכה לביאת הגואל ויהיה המשנה למלך ישראל במדינת ישראל…"
תיאור השיחה המופיע אצל וייצמן דומה למדי אך סוף השיחה שונה: "לפי כל הסימנים עלולה הייתה השיחה להימשך בלי סוף; זכרתי את הרכבת שלי בלוד – היחידה באותו יום – והכבדתי את ליבי.
'תצטרכו להסתפק', אמרתי, 'בהדסים מצריים'.
ועתה גילו אנשי-שיחתי את הקלף שבידיהם. 'אבל הוטל הסגר על הכנסת נטיעות ממצרים; השלטונות הצבאיים אינם נותנים רשות'.
דומה היה שהגענו למבוי סתום. צריך הייתי לצאת לדרך, ומתוך היסוס-מה מסרתי את תלמידי החכמים השניים לידי חברי, ובעלותי בקוצר נשימה אל המכונית הבטחתי להם שייעשה כל מאמץ כדי להבטיח את הספקת ההדסים לסוכות בזמנם, בדרך זו או אחרת (באיזו דרך בוודאי הייתי מתקשה להסביר)."
המשיך וייצמן וכתב: "בדרכי למצרים הרהרתי מתוך צער אמיתי בשאלת ההדסים וההסגר; ויותר מזה הייתי שרוי בצער על האחריות לכמה אלפי אנשים, שהיו כדוגמת שני הזקנים הללו בעולם רחוק מעולמנו, שנראה לנו בלתי-מציאותי, כשם שהמלחמה נראתה להם. אחר-כך נרדמתי בקרון הרכבת, ולא ידעתי עוד מה הוא באמת מציאות, המלחמה או חג הסוכות."
ונחזור לשמאלי: "הישיש רבי דוד קמץ קמצוץ טבק-הרחה וחילק מנה-מנה לשני נחיריו, התעטש ומחה את פניו את פניו במטפחת גדולה, ואחר המשיך וסיפר: ובכן, יצא כל אלול, עבר ראש השנה- ואין קול ואין קשב. אמרנו: כך דרכם של אותם הציונים, מבטיחים ואינן מקיימים… ואיך נסמוך על דבריהם כשהם אומרים כי יביאו את הגאולה…?!"
אולם נראה שאותו חבר, שבידיו הפקיד וייצמן את חברי המשלחת בטרם יצא לדרכו מירושלים ללוד עשה מלאכתו-שליחותו נאמנה והעביר למצרים פנייה מסודרת ולידיים הנכונות, בשמו של וייצמן. "בקהיר טרוד הייתי לחדש קשרים – והם רבים היו – ועניין ההדסים נטרד מזכרוני. אך בבואי להיפרד מגנרל אלנבי לפני הפלגת אונייתי וכילינו את דברינו, אמר לי פתאום: 'דרך אגב, בנוגע לאותם ההדסים! הוא העלה מכיסו מכתב, העיף עליו מבט והוסיף: 'אדוני יודע הרי זה עניין חשוב; הדבר נמצא בכתבי-הקודש; קראתיו בלילה האחרון בספר נחמיה. ובוודאי אדוני ישמח לשמוע, שהסירונו את ההסגר ומשלוח של הדסים לארץ-ישראל יגיע בעוד מועד לחג הסוכות'."
ר' דוד סיפר: "אך בין כסה לעשור, בשישה או בשבעה בתשרי, נכנס אוטומוביל צבאי למאה-שערים. והנהג הקצין שאל באנגלית לשיכונו של זקן-היהודים. וכיוון שכולם ידעו שאני שומע אנגלית – הוליכוהו לביתו של הרב ורצו והבהילו אותי. וכאשר מיהרתי ובאתי לבית הרב עברני רעד של שמחה. בידיו של אותו קצין הייתה חבילה גדולה וגדושה, עטופה בד לבן ורטוב, בצירוף מכתב… כבוד הגנרל אלנבי – השתחווה הקצין ואמר – הואיל לשלוח לעדה היהודית שבירושלים הדסים לחג האסיף. והוא מאחל לכם חג שמח ומאושר….
ובעוד הרב מתיר את החבילה והבית מתמלא ריח הדסים טוב, פתחתי אני בידיים רועדות את המכתב וקראתי בפני הנאספים בקול נרגש:
"אל הרב הראשי לעדת ישראל בירושלים, מאת הגנרל אלנבי.
הוד קדושתו!
דוקטור חיים וייצמן, ראש הציונים, ביקש ממני לכבדכם ולשלוח לכם הדסים לכבוד חג האסיף שלכם. מתכבד אני למלא את בקשתו של ידידי הדגול, והריני שמח לגרום לכם שמחה בחגכם. חובב תנ"ך אני מעודי, ומצאתי בספר נחמיה, פרק ח' י"ג-ט"ו: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל-העם, הכוהנים והלווים אל עזרא הסופר, ולהשכיל אל דברי-תורה. וימצאו כתוב בתורה אשר צווה ד' ביד-משה, אשר ישבנו בני-ישראל בסוכות בחג, בחודש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר: צאו ההר והביאו עלי-זית ועלי-עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכה ככתוב.
ואני מתכבד להיות עבדך הנאמן, גנרל אלנבי."
שמאלי מביא את סיום סיפורו של ר' דוד כך: "וערכנו הסוכות כדת – הוסיף הישיש בקול נמוך – ובירכנו על ארבעת המינים ברגש ובתודה. ובשמחת תורה התפללנו תפילת "מי שבירך" לדוקטור חיים וייצמן, ואיחלנו לו אריכות ימים ושיזכה לביאת המשיח, ויהיה המשנה למלך המשיח.
וברכתנו נתקיימה! – סיים הזקן – נוחו עדן…"
חג שמח!
ערן
2 תגובות
השארת תגובה
אחלה של סיפור לכבוד הסוכות הבאת לנו ערן.
כתיבתך שוטפת, מעניינת ורהוטה.
חג סוכות שמח ותודה על הסיפור
תודה רבה , הנאה רבה לקרוא את הסיפור. הלוואי שגם היום יימצאו אנשים רמי מעלה המתקשרים
ישירות עם "עמך".
תודה רבה ומועדים לשמחה לרחל טכורש הנכבדה ( אמו של ערן תירוש ) שהעבירה לי את הסיפור.