פעולות הפרשים באל-הינו וואדי א-ראמה (ואדי אל-ע'רובה)
מאת: ערן תירוש
לקרב בו עוסק מאמר זה אין שם משלו בספרות המלחמה הבריטית הרשמית. ב-14 ביולי 1918 פעלו כוחות גרמנים ותורכים מצבא 'יילדירים' בשלושה מוקדים בגזרה שבין צפון ים-המלח לבין סביבת היישוב נירן של היום. פעולות אלו מופיעות בספרות המלחמה בכינוי 'האירוע באבו-תולול'.
ההתקפה הגדולה מכולן כוונה נגד טריז רכס אבו-תולול (בין היישובים ייט"ב ונירן של היום) ומוסלבה (גבעה מבודדת בין נירן לנתיב-הגדוד). מוקד הלחימה השני היה מעט מזרחה מאבו-תולול, סביב וואדי מלחה (האזור אותו תפס חודש לאחר-מכן גדוד קלעי המלך ה-38, הגדוד העברי הראשון, שעל שמו נקרא המושב הסמוך 'נתיב-הגדוד'). לא במפתיע, שתי ההתקפות האלו כוונו אל עבר נקודת-חולשה בקו הבריטי, באזור בו התעקל קו-החזית מנהר-הירדן מערבה, אל עבר הרי-השומרון.
בעוד ששני מוקדי הקרבות שנזכרו לעיל היו ממערב לנהר-הירדן, מוקד הקרבות השלישי התרחש ברובו ממזרח לנהר, מעט מצפון לים-המלח. קרב זה, בו היו מעורבים מהצד של צבא אלנבי בעיקר פרשים הודים, הוא מושא מאמר זה.
כאמור, בספרות המלחמה הבריטית הרשמית כל אירועי ה-14 ביולי 1918 מכונסים תחת הכינוי 'האירוע באבו-תולול', אך עם זאת – מוקד הקרבות הדרומי נסקר בנפרד ואפילו נמצא חשוב עד-כדי הכללת סקיצה נפרדת של הפעולות באזור זה בספר ההיסטוריה הצבאית הרשמי של הבריטים, סקיצה שכותרת-המשנה שלה היא 'פעולות פרשים במעבר אל-הינו' (מוצגת בהמשך).
מי נגד מי ומי שייך למה (אזהרה – מבלבל, ולא לגמרי הכרחי…)
במהלך מלחמת העולם הראשונה היו שינויי מבנה רבים בצבאות השונים, לרבות בחזית המזרח-התיכון. שינויי המבנה החלו מרמת הבטליונים (גדודי רגלים) והרג'ימנטים (גדודים רכובים), בלטו במיוחד ברמת הבריגאדות (חטיבות) והאוגדות (דיביזיות), אולם לא פסחו גם על מבני-העל – קורפוסים (גייסות) וארמיות (צבאות).
הערה חשובה: במסורת הצבאית הבריטית יש שימוש במונח זהה לתיאור מושגים שונים ויחידות שונות. כך, למשל, המונח רגי'מנט משמש הן לתיאור גדוד רכוב (דוגמת רג'ימנט הריינג'רס של שרווד) והן לתיאור מחוז או מקור גיוס (דוגמת רג'ימנט לונדון או רג'ימנט אסקס). יש שימושים נוספים למונחים רג'ימנט, קורפוס, בריגאדה ולרבים נוספים.
במהלך 1918, 'חיל המשלוח המצרי' (EEF), הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי, ידע שינויי-הרכב ניכרים. יחידות בריטיות רבות נשלחו מארץ-ישראל אל החזית-המערבית ויחידות הודיות שהובאו מזירות הלחימה באירופה ובמסופוטמיה תפסו את מקומן. בהתאמה, נוצרו מסגרות צבאיות חדשות ואלו שונו שוב ושוב.
במסגרת 'הפעולה באל-הינו' פעלו חמישה רג'ימנטים (גדודים רכובים), מרביתם הודים, אשר השתייכו לשתי בריגאדות רכובות שונות, אשר בתורן השתייכו ל–דיביזיה רכובה 2. דיביזיה זו התקיימה בארץ-ישראל בשם זה (שימוש חוזר בשם בו כבר נעשה שימוש באירופה בשלב מוקדם יותר של המלחמה) כשלושה חודשים וחמשת הגדודים הרכובים השתייכו ל-בריגאדת הפרשים של השירות האימפריאלי ול-בריגאדה הרכובה 7. עשרה ימים מאוחר יותר שונה שמה של הדיביזיה הרכובה ה-2 והיא הפכה ל-דיביזיית פרשים 5. בריגאדת הפרשים של השירות האימפריאלי הפכה ל-בריגאדת הפרשים (שירות אימפריאלי) 15 ואילו הבריגאדה הרכובה ה-7 הפכה ל-בריגאדת הפרשים 14.
שניים משלושת הרג'ימנטים של בריגאדת הפרשים של השירות האימפריאלי שהשתתפו בקרב זה שהו בסיני ובארץ-ישראל מתחילת המלחמה – רג'ימנט רמחי (נושאי-רומחים) היידראבאד ו-רג'ימנט רמחי מייסור. הרג'ימנט השלישי, רמחי ג'ודפור, הגיע לארץ-ישראל מאירופה זמן-מה קודם לכן, וקרב אל-הינו היווה עבורם טבילת-אש ראשונה במסגרת 'חיל המשלוח המצרי'. שני רג'ימנטים של בריגאדה רכובה 7 השתתפו אף-הם בקרב – רג'ימנט הריינג'רס של שרווד (בתרגום חופשי – שומרי היערות של שרווד. כן, היישר מסיפורי רובין הוד…) אשר שהו בארץ-ישראל לכל אורך מסע-המלחמה ו-רג'ימנט פרשי פונה (Poona Horse), אשר הגיעו אף-הם מאירופה זמן קצר קודם לכן.
ובצד העות'מאני? מול הבריטים-הודים ניצבו כ-1,200 פרשים תורכים משלושת הרג'ימנטים של בריגאדת פרשי הקווקז – הרג'ימנטים הרכובים 7, 9 ו– 11.
אזור הפעילות – שילוב בין שטחים פתוחים ושטחים מכוסי צמחיה עבותה
הפעולות שיתוארו להלן אירעו בערבות מואב, מעט ממזרח לערוץ נהר הירדן ולמעברות הנהר אל-הינו ומחד'ת-חיג'לה. מרבית הלחימה אירעה בין גדות וואדי א-ראמה מצפון לבין וואדי א-ג'ורפה מדרום, אותם ניתן לראות במפה הבאה:
פני השטח עברו שינויים רבים במהלך למעלה ממאה השנים שחלפו מאז קרבות מלחמת-העולם. במפות בנות זמננו מרבית ערוצי הוואדיות נקראים בשמות אחרים, ורק בחלקם נותר הד לשמות בהם השתמשו אך לפני מאה שנה. עם זאת, הגיאוגרפיה כמובן לא השתנתה וניתן בנקל לזהות את וואדי א-ראמה, הוואדי שבערוצו ועל גדותיו התנהל חלק משמעותי של הקרב – וואדי הנקרא במפות העכשוויות וואדי אל-ע'רובה.
סמוך למח'דת חג'לה (שפך וואדי קלט אל נהר הירדן) נמצא האתר המסורתי של 'מקום טבילת יוחנן הקדוש', אתר המזוהה היום מספר קילומטרים צפונה משם, למרגלות קאסר אל-יהוד. המסורות סביב הטבילה יצרו במהלך המאה שחלפה את 'ארץ המנזרים' על גדות הירדן. מעט מערבה משם, לצד התוואי הנוכחי של כביש 90, נמצא מנזר דיר חג'לה (סנט ג'רסימוס), המזוהה עם בית חגלה המקראי. מזרחה מהמנזר, בינו לבין ערוץ הירדן, עובר ערוץ וואדי נוח'יל. במערות שבגדה הדרומית של הוואדי, סמוך למעיין בערוץ, התיישבו נזירים ביזאנטיים ויצרו לאורה (מבדד נזירים) ששרידיה קיימים עד היום. ממזרח לירדן, סמוך לאזור הקרב, נתגלה בשנות העשרים אתר תולילאת אל-ע'סול, אתר כלקוליתי אשר לאור חשיבות ממצאי התרבות החומרית שנחשפה במקום ניתן לה השם 'התרבות הע'סולית'. יש המזהים את האתר עם 'שטים', מחנה שבטי-ישראל קודם לכניסתם לארץ-כנען. אחד מסיורי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל הוקדש למעברות החלק הדרומי של נהר-הירדן ובמהלך הסיור שולבו ביקורים בחלק מאתרים אלו – שרידי בית הערבה הישנה, שרידי גשר עבדאללה (אשר הוקם לאחר המלחמה), מעברת אל-הינו, מעברת מח'דת חג'לה (שפך וואדי קלט אל נהר הירדן), קאסר אל-יהוד והמנזרים הנטושים של 'ארץ המנזרים'.
מהמפה ניתן ללמוד מעט על נתוני השטח שבין גדות וואדי א-ראמה מצפון לבין וואדי א-ג'ורפה מדרום – צמחיה עבותה על גדות הירדן (גאון הירדן) ובערוצי הוואדיות. פה ושם קיימים מספר שטחים חשופים (בעיקר גבעות נמוכות וסביבתן), אשר שימשו במהלך הקרבות הן את התורכים והן את הפרשים ההודים והבריטים. השטח מבותר במספר רב של ערוצים קטנים, ששימשו אף הם את לוחמי שני הצדדים. בדומה לוואדי נוח'יל ממערב, גם בגדות ערוץ וואדי א-ראמה שממזרח יש מערות אשר שימשו את התורכים בחלק ממהלך הקרב ובמעלה ערוץ הוואדי נמצא מעיין בעל חשיבות באותם ימים וכן במהלך הקרב – עין אל-ע'רבה.
מהלך האירועים
במהלך ליל ה-13-14 ביולי הגיעו הוראות לשלוח פטרולים כדי לבחון אם האויב נמצא בעמדותיו הרגילות. למטרה זו הונחו גשרים על הירדן בין 03:00 ל-03:30, אור ל-14 ביולי, פלוגה של רמחי ג'ודפור חצתה את הנהר באל-הינו ופלוגה של רמחי מייסור חצתה במח'דת חג'לה.
שגרת הפעילות בגזרה כללה פטרולים רגליים ממזרח לנהר. ב-03:30 הותקף הפטרול הרגלי הרגיל ממזרח לאל-הינו על-ידי פטרול אויב. הפטרול ההודי, 7 איש בלבד בתחילה, קיבל מייד תגבורת. תוך זמן קצר הופיעה במקום פלוגת הפרשים של ג'ודפור והתורכים שמספרם הוערך בכ-150, חמושים ב-3 מקלעים, נסוגו לקו מעט מזרחה משם. במקביל, ממזרח למחד'ת חג'לה, פלוגת הפרשים של מייסור, מתוגברת בשני מקלעי לואיס מפטרול מכוניות קלות (LCP), נתקלה אף-היא באש תורכית. ניסיונות לאגף את האויב לא צלחו, היות והפלוגות היו חייבות להשאיר כוח ניכר כדי להגן על הגשרים.
במהלך הבוקר קיבלו התורכים תגבורות, הן מדרום והן מצפון לוואדי א-ראמה. החל מ-10:30 החלו גם בירי ארטילרי באמצעות 4 תותחי הרים ושני תותחי 4.2 אינץ'. הירי הארטילרי נמשך עד 13:50, אולם לא גרם נזק רב, בשל ירי מהטווח המירבי של התותחים. בריגדיר-גנרל הארבורד (Br.-General Cyril Rodney Harbord), מפקד בריגאדת השירות האימפריאלי הציע למפקד הדיביזיה, מיג'ור-גנרל מק'אנדרו (Major-General Henry John Milnes Macandrew), שכוחות נוספים של רמחי ג'ודפור יחצו את הנהר וינועו בהסתר למעלה מ-4 ק"מ דרומה על הגדה המזרחית, יאגפו את עמדות התורכים ויסתערו צפונה מעורפם. במקביל, פרשי מייסור ירתקו את כוח האויב שלפניהם, בתיאום עם השרווד ריינג'רס שמשמאלם (ראו תרשים הקרב) ולאחר מכן, במקביל להסתערות המתוכננת של פרשי ג'ודפור ובהינתן אות מוסכם, יסתערו קדימה אף הם. מפקד הדיביזיה אישר את ההצעה וכוחות נוספים של שני גדודי הפרשים החלו לחצות את הנהר.
אחת הפלוגות של פרשי ג'ודפור חיפתה באש מקלעים ורובים על ההתקדמות דרומה של כ-125 לוחמים משתי פלוגות אחרות. בהגיעם לשטח פתוח נערך הכוח בן חמש הכיתות במדורג ושעט בכיוון צפון-מערב אל שטח גבוה ושולט. בדרכם הם נתקלו בקבוצה תורכית גדולה והרגו בהם באמצעות הרומחים. משם המשיכו אל היעד שנקבע – מעבר הדרך בערוץ וואדי א-ראמה הסמוך למעיין עין אל-ע'רבה. כאן הם נתקלו באש-מקלעים כבדה, סבו לאחור בעיגול נרחב ושבו והתקבצו כמייל דרומה.
בינתיים, מערבה משם, נכנס לפעולה גם חלק מהגדוד השלישי של הבריגאדה – חוליית מקלענים של רמחי היידראבאד התקדמו על סוסיהם אל עמדה שולטת ומשם הסבו לאויב אבדות כבדות.
בשעה 13:15, בראותם כי ההסתערות של רמחי ג'ודפור החלה, ניתן האות המוסכם להתקדמות של כ-125 לוחמים של רמחי מייסור ולוחמים נוספים של שרווד על הגדה הצפונית של וואדי א-ראמה. האויב כבר החל לסגת, אולם נותר לו עדיין לחצות שטח פתוח בטרם יגיע אל מחסה המערות בוואדי א-רומה. פלוגה וחצי של רמחי מייסור שעטה קדימה, בסיוע אש מקלעים מימין, הרגה באמצעות רומחים כ-30 חיילי אויב, אך כ-50 נוספים נמלטו אל סבך הצמחייה של וואדי א-ראמה, שהיה בלתי-עביר לסוסים. הלוחמים ירדו מעל סוסיהם ופתחו באש רובים על האויב הנסוג, כשלוחמי שרווד משמאלם.
ב-13:50 הצטוו רמחי היידראבאד לחצות את הנהר ולנוע בעקבות רמחי ג'ודפור. מאוחר יותר, ב-14:45 קיבלו לוחמי היידראבאד פקודה להתקדם ולחדש את המגע עם האויב, פקודה שבוצעה בשטח החל מ-16:00, הם המשיכו לקיים מגע עם האויב עד 19:30 ואז נסוגו חזרה, אל ממערב לירדן.
ב-14:30 ניתנה הוראה לפרשי פונה, אשר היו סביב ראש-הגשר בע'ורנייה, מצפון לזירת האירועים, לשלוח כוח משלהם דרומה ולסייע בהשתלטות על סביבת המעבר. לא היה סימן לאויב עד השעה 15:00, אז נפתחה אש מקלעים קלים משמאל על יחידת החוד, בעת שהגיעה לערוץ וואדי א-ראמה וגילתה כי בריגאדת השירות האימפריאלי נסוגה מהאזור. בהאמינם כי מדובר בפעולה של כוח-מאסף קטן, אשר מחפה על הנסיגה התורכית מחד ומאידך, מחשש שיתרת כוחות גדוד רמחי פונה המגיעים מאחור יהוו מטרה נוחה לאש המקלעים – אחת הכתות הסתערה על הכוח התורכי, אשר היה ממוקם בינות שיחים וצמחייה גבוהה. לנוכח ההתקלות באש האויב סב גדוד פרשי פונה מעט מערבה בעוד שפלוגת החוד נותרה במקומה בהמתנה לתוצאות ההסתערות.
מאוחר יותר, כאשר שטח זה היה בשליטה בריטית, נמצא כי התורכים החזיקו במקום זה עמדה חזקה במיוחד, מוגנת על-ידי משוכת-מגן עשויה מענפים מחודדים. הכוח המסתער זינק מעבר למשוכת-המגן והסב אבדות כבדות למגנים. כבר במגע-האש הראשון נהרגו הקצין הבריטי שעמד בראש הכוח, קצין הודי ושבעה לוחמים הודים בעלי דרגות אחרות. יתרת הכיתה התקבצה שמאלה, סבה לאחור ושבה והצטרפה לפלוגה בוואדי, אשר לאחר איסוף הפצועים והלוחמים שנותרו ללא סוסים, נסוגה אף היא והצטרפה לגדוד בסביבות השעה 17:30. לאחר שדווח על מה שאירע, שלח מפקד הגדוד פלוגה במעלה הוואדי אשר מצאה כי בינתיים פינו התורכים את אזור המעבר בוואדי א-רומה ונסוגו מזרחה. "גופותיהם של מפקד הכתה, לוטננט דיקסון, ושל שישה סוארים (מקבילה לטוראי בפרשים ההודים) נמצאו מאוחר יותר בנקודה זו, חרבות ורומחים מגואלים בדם והאדמה הרמוסה שימשו עדות לגבורה הנואשת בה מסרו את חייהם".
אירועים אלו קרו במקביל להתחלת נסיגת כוחות בריגאדת השירות האימפריאלי. לאחר ההסתערות הרכובה בחום צוהרי-היום של חודש יולי ולנוכח אש המקלעים התורכית, החלו רמחי ג'ודפור לסגת לאחור אל עבר ראש-הגשר באל-הינו, בהשאירם מאחור כוח בעמדות-ההגנה הרגילות ממזרח לנהר. בראותם זאת, נסוגו גם רמחי מייסור והריינג'רס של שרווד אל הגדה המערבית של הירדן, כשגם הם מותירים מאחור כוחות כדי להחזיק בקו העמדות הקדומני שממזרח לנהר.
במהלך ליל ה-14-15 ביולי נסוגו התורכים אף הם אל קו-העמדות הרגיל שלהם, למרגלות ההרים. במהלך האירוע נהרגו כ-100 תורכים, חלק ניכר מהם מפגיעת רומח. שישה קצינים תורכים, לרבות מפקד הגדוד הרכוב 11 וארבעת מפקדי הפלוגות של גדוד זה נפלו בשבי ואיתם כ-90 בעלי דרגות אחרות. סך כל האבדות של הצד הבריטי, הרוגים ופצועים, היה 81. ההתפעלות של צמרת הפיקוד הבריטי לנוכח תפקודם של הכוחות ההודים היה גבוה במיוחד והגנרל אלנבי העניק להם מיידית כמות נכבדת של עיטורי גבורה. רמחי ג'ודפור זכו ללא-פחות מ-15 עיטורים על תפקודם בקרב זה.
השארת תגובה