מאת: ערן תירוש
במהלך החודשים הראשונים של 1918 נאלץ הגנרל אלנבי לשלוח חלק משמעותי של היחידות הבריטיות שעמדו לרשותו אל החזית במערב אירופה, זאת לנוכח הידיעות המבוססות על התוכניות וההכנות הגרמניות ל-'מתקפת האביב'. במקומם, הגיעו לארץ-ישראל כוחות הודים רבים, ברמות כשירות צבאית שונות, אשר השתלבו לתוך צבאו של הגנרל אלנבי.
לאחר אימונים אינטנסיביים, החלה במהלך קיץ 1918 סדרת פשיטות על יעדים עות'מאניים, כדי לתרגל את הכוחות החדשים ולבחון את מידת הסתגלותם לתנאי הזירה החדשה אליה הגיעו ואת מידת מוכנותם לאופנסיבה רחבת-היקף. פשיטות אלו בוצעו על-ידי כוחות בגדלים שונים, מרמת חטיבה ועד רמת מחלקה.
בליל ה-12 באוגוסט 1918 ביצעה הדיביזיה ה-10 (האירית) את הפשיטה הגדולה ביותר שבוצעה עד אז. היעד היה רכס ח' ע'רבה, רכס רצוף המשתרע ממערב לדרך ירושלים שכם, מדרום לישוב מעלה לבונה (במפות עכשוויות הרכס מופיע בשם ג'בל אל-ר'ורבה ונמצאת שם חורבה בשם ח' ר'ורבה. במפת ה-PEF מופיע שם החורבה כ-Ghurabeh, וספר ההיסטוריה הצבאית הרשמית הבריטית כ-Gharabe). קו העמדות העות'מאניות על רכס זה היה רציף – אזור יחיד ברמת ביצור זו בקו החזית מולו ניצב הקורפוס הבריטי ה-XX. קו ביצורים זה הוחזק על-ידי כ-600 רובאים של הרג'ימנט העות'מאני ה-33, דיביזיה 11 (ראו תרשים).
ההכנות לפשיטה זו היו מורכבות ומקיפות. בריגאדה (חטיבה) 29 עזבה את הקו והתאמנה לקראת המבצע כשלושה שבועות בסביבת אל-ג'אנייה (סמוך לטלמון של היום), שם הוקמה לצרכי אימונים מערכת ביצורים דומה ככל האפשר למערכת הביצורים העות'מאנית ברכס ח' ע'רבה. האימונים כללו תרגולים של ההתקפה ושל הנסיגה, תחילה באור יום ובהמשך בשעות החשיכה. בין השאר, תרגלו הפושטים חיתוך תיל באמצעות בנגלור ומעבר גדרות באמצעות סולמות מיוחדים.
לקראת הפשיטה נופקו לפושטים סוליות לבד מיוחדות, אשר לאחר שהוצמדו לנעליהם היו אמורים לסייע בהשקטת רעשי ההתקדמות. קווי טלפון שדה נמתחו בחשאי צפונה מקו החפירות הבריטיות סמוך לח' עלייתה (Aliuta / ‘Alyata – בין ג'יליג'יליה לסינג'יל) אל וואדי ע'ריב (היום וואדי סלעה), הוואדי העמוק מצפון בין הקו הבריטי אשר חצץ בינו לבין לקו העות'מאני. נתיבי התנועה אל היעד סומנו באמצעות סרטים ולוחות זוהרים ופנסים הוכנו כדי לסמן לתוקפים את דרכם חזרה. כ-150 תותחים רוכזו כדי לסייע לפשיטות ממערב וממזרח לדרך ירושלים – שכם.
ב-21.55 החלה ההפגזה הבריטית על המערך העות'מאני ועל גדרות התיל במטרה לחותכם ובחסות ההפגזה נערכו כוחות הרגלים מול יעדיהם. היחידות ההודיות והאיריות נעו במהירות והשתלטו על העמדות העות'מאניות באגפי הרכס ממזרח וממערב. משם נעו האירים משני האגפים אל עבר מרכז הרכס בחסות מסך-אש ארטילרית זוחל, תוך היתקלות בהתנגדות עזה ולחימה בטווחים קצרים. בסביבות 00.15 החלה הנסיגה, אשר בוצעה ללא תקלות.
על מידת ההצלחה של הפשיטה, החל מהתכנון המוקפד ועד הביצוע המבריק, תעיד העובדה כי על-אף ההתנגדות העות'מאנית העזה, המותקפים כלל לא הבינו את המצב – האירים הבחינו במספר צוותי מקלעים עות'מאניים אשר המשיכו לירות אל החשיכה שלפניהם, ולא על הכוחות התוקפים מהאגפים!
התוקפים שבו 239 חיילים עות'מאניים, 14 מקלעים ועשרה סוסי פוני. ההערכה הייתה כי לעות'מאניים היו כ-450 נפגעים, ואילו לבריגאדה 29 היו 107 נפגעים.
במקביל לפשיטה על רכס ע'רבה, שתי חטיבות של דיביזיה 60 ביצעו שורת פשיטות על שבעה יעדים (ראו תרשים) ממזרח לדרך ירושלים-שכם, בגזרה ברוחב כשמונה ק"מ. בפשיטות אלו נתפסו שבויים בודדים ולתוקפים היו 57 נפגעים. עריקים עות'מאניים דיווחו בהמשך על כ-120 הרוגים בשורת פשיטות אלו.
העות'מאניים התייחסו לשורת פשיטות אלו כאל ניסיון להתקפה כללית בריטית, אשר נהדפה בהצלחה. לימן פון סנדרס, המפקד העליון של הכוחות העות'מאניים (קבוצת הארמיות יילדירים) התייחס לכך בספרו ודיווח בדייקנות על אזור הפשיטות סביב תורמוס עייא, על גודל הכוחות התוקפים ועל זהותם כבריטים והודים. בכל הקשור למפקדה הבריטית – הצלחת פשיטות אלו היוותה אינדיקציה כי הכוחות ההודים מוכנים לשלב הבא, מערכת מגידו.
השארת תגובה