צלב ויקטוריה ברכס מוג – אפריל 1918

חלקו השני של המאמר שלפניכם יתמקד באירוע נקודתי ובאזור מצומצם – קרבות ה-10 באפריל 1918 על הרכס עליו ניצב היום היישוב ברוכין, בדרום-מערב השומרון. לפני כן, נבחן את ההקשר של קרבות אלו לסיפור הכללי של המערכה בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה וכחלק מכך – נשוב ונדון בקצרה במקורות העומדים היום לרשותנו לחקר אותה תקופה, תוך התייחסות לטיבם ואיכותם.

הוועדה לקביעת שמות הקרבות וספר ההיסטוריה הצבאית הרשמי הבריטי

ב-1919, לאחר סיומה של המלחמה העולמית, החלה בפעילותה וועדה שתפקידה היה לקבוע מערכת מונחים, הגדרות ושמות לקרבות 1914-1918. הוועדה סיימה את עבודתה ב-1922 והגישה את הדו"ח המסכם שלה למועצת הצבא, אשר אישרה אותו ובכך נקבעו השמות הרשמיים של הפעולות הצבאיות של 'המלחמה הגדולה'. הוועדה התייחסה בנפרד לכל אחת מזירות-הלחימה ברחבי-העולם והגדירה בכל זירה את שלבי-המלחמה השונים תוך חלוקת כל שלב ושלב ל-'מערכות / מבצעים', 'קרבות' ו-'פעולות / אירועים'. בהתייחסות לזירת מצרים ופלשתינה (ארץ-ישראל) יש תת-חלוקה לאזורים אלו (חלקם מעבר לגבולות מצרים וארץ-ישראל): סודן, הספר המערבי, הספר המזרחי ופלשתינה, ערב, חיג'אז ודרום-ערב.

ככלל, ספר ההיסטוריה הצבאית הרשמי הבריטי (להלן BOH – British Official History), המתאר את הקרבות במצרים וארץ-ישראל (פורסם ב-1930), משתמש לא מעט בהגדרות 'הוועדה לשמות קרבות' ושמות חלק מפרקי הספר תואמים לשמות ולמונחים המופיעים בדו"ח הוועדה מ-1922. לאלו נוספו פרקים המתייחסים להיבטים כלליים דוגמת תיאורים גיאוגרפיים, ניתוחים פוליטיים ועוד. פה ושם נעשה שימוש בנוסח אחר כשם פרק של אחד משלבי המערכה בארץ-ישראל, בין כדי לתאר טוב יותר את תכני הפרק ובין כדי לפתור קושי אחר (להלן). 

עם השנים הסתבר שיש כמה וכמה 'חורים' בעבודת הוועדה ובדו"ח שהגישה. בהקדמה למהדורה מצולמת חדשה (מ-1992) של הדו"ח המקורי, מודה כותב ההקדמה כי יש מספר נושאים השנויים במחלוקת, כשהוא התייחס בעיקר לקרבות שונים בחזית המערבית. אוסיף לכך כי בכל הקשור לקרבות ארץ-ישראל, לפחות שני אירועים משמעותיים לא זכו להתייחסות בדו"ח הוועדה – 'המרדף בפלשת' (9-12 בנובמבר 1917) ו-'הפעולה בברוקין' (9-11 באפריל 1918).

ה-BOH  זיהה ליקויים אלו ואחרים ומצא שביל-זהב אשר משלב התייחסות לאירועים החסרים כפרקי-משנה במסגרת פרקים אשר שמם לא תואם בהכרח את שמות השלבים של הדו"ח מ-1922, לרבות האירועים שהוזכרו לעיל.

בין היסטוריות רשמיות להיסטוריות יחידתיות

ספר ההיסטוריה הצבאית הרשמי הבריטי (כאמור, ה-BOH) נחשב, ובצדק, ל-'ספר-הקודש' של כל מי שעוסק בקרבות ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. אליו מצטרפים מספר היסטוריות רשמיות נוספות: אוסטרלי, ניו-זילנדי, צרפתי, תורכי וגרמני. מרבית ההיסטוריות הרשמיות האלו מוגבלות בהיקפן ומתמקדות בעיקר ביחידות של המדינות שלהן. ה-BOH הוא המקיף ביותר וכן אובייקטיבי יותר מהשאר, על-אף שגם הוא 'חוטא' פה ושם באי-ניטרליות.

לפני מספר שנים, במהלך אחד מסיורי העמותה, נשאלתי על-ידי אחד מחברי ההנהלה האם אני חולק על פולס, הכותב הראשי של ה-BOH. תשובתי הייתה כי אכן, לעיתים אני חולק עליו וכאן הזדמנות לחדד נקודה זו. בדרך הטבע, היסטוריה רשמית מתמקדת באירועים מרכזיים. לא ניתן לכלול בספר אחד את כל מה שקרה בכל פינה ברחבי הארץ – סיורים, התנגשויות מקומיות עם כוחות אויב, פשיטות, קרבות בהיקף קטן ועוד. בוודאי שלא ניתן לכלול את כל הפרטים הקשורים לחיי היום-יום – סלילת דרכים (ראו בנושא זה מאמר באתר העמותה תחת הכותרת: 'הדרך האירית' פינת 'הדרך הצפונית הגדולה'), אימונים, מחלות, ימי-ספורט, נשפים, מפגשים עם האוכלוסייה המקומית ועוד. מעבר לכך, בוודאי שלא ניתן להרחיב מדי על פעילותם של כוחות האוויר, הים, קשר, ארטילריה, מודיעין, הנדסה, תובלה, אספקה ועוד – לכל אלו ניתנה התייחסות, אך מינורית.

מענה חלקי לחוסרים אלו ניתן בספרי היחידות השונות. ספרים רבים ומקורות נוספים עוסקים במרבית היחידות/החילות שהוזכרו לעיל, אולם כאן אתייחס רק לספרי יחידות-הרגלים – ספרי דיביזיות ובעיקר ספרי הרג'ימנטים והבטליונים (גדודי-רגלים). לאלו מצטרפים ספרים אישיים המצטיינים בעיקר בהתייחסות נרחבת לחיי היום יום. כאן המקום להדגיש את המובן מאליו – הלוחמים לא ידעו דבר על הגדרות עתידות של האירועים בהם השתתפו ועל השמות שיינתנו לאירועים אלו בהמשך. מבחינתם, היה רק 'כאן ועכשיו'. יש פעולות צבאיות רבות בהם השתתפו לוחמים, איבדו מחבריהם לנשק, ספגו פציעות רבות, גילו גבורה רבה וזכו על כך לעיטורים – אולם לא ניתן לאירועים אלו הד כלשהו בהיסטוריות הרשמיות. לגבי אותם לוחמים, דין קרב גדול, מוכר, אשר נסקר בהרחבה בהיסטוריה הרשמית דוגמת השתתפות בקרבות ללכידת ירושלים ודין מבצע מקומי אשר כלל לא נזכר (או נזכר בשורה או שתיים) ב-BOH, דוגמת קרבות 'גבעת שלושת השיחים' או 'גבעת אל-כופר' – חד הם. ניתן להניח כי אי-אזכורים מעין אלו היו בעת פרסום ההיסטוריות הרשמיות מקור לתסכול רב ואף לזעם המוצאים את ביטויים פה ושם במקורות התקופה. אירועים צבאיים 'קטנים' רבים זוכים לתיאור אך ורק בספרי הבטליונים ובלעדי ספרים אלו – לא היינו יודעים דבר על אירועים אלו. 

בהמשך נתייחס לפעולות הקשורות ליחידות דיביזיה 75. דיביזיית-רגלים זו הוקמה במצרים ב-1917 וכללה יחידות בריטיות, הודיות ודרום-אפריקאיות. למרבה הצער, דיביזיה זו לא פרסמה היסטוריה רשמית משלה, אולם מרבית הבטליונים (גדודי-רגלים) שלה עשו כך, ובחלקם מדובר ביצירות מרתקות של ממש. כיום עומדים לרשותי 6 היסטוריות יחידתיות של בטליונים שהשתייכו לדיביזיה 75 (מחצית מיחידות הדיביזיה), ותמונת הפעילות העולה ממקורות אלו שונה למדי (ועשירה לאין ערוך) מהתמונה הכללית המשתקפת מה-BOH.

'הפעולה בברוקין' – אפריל 1918

כאמור, אחד האירועים הצבאיים שלא זכו להתייחסות בדו"ח 'הוועדה לשמות קרבות' התרחש באפריל 1918. דו"ח הוועדה לתקופה זו כולל 'מבצעים בעמק הירדן ומעבר לו (19 בפברואר עד ה-5 למאי 1918)' ואת המונח הכללי 'מבצעים מקומיים 1918', ללא תיחום תאריכים, ותחת כותרת זו התייחס הדו"ח לשני אירועים ספציפיים: 'פעולות תל אסור' (מרץ 1918) ו-'האירוע באבו טולול' (יולי 1918). סדרת הקרבות שנערכו בין ה-9 ל-11 באפריל באזור דרום-מערב השומרון לא צוינה. לא מן הנמנע שהסיבה לכך הייתה כי מדובר בעצם בכישלון בריטי, על-אף שהיו במהלך פעולות אלו  גם הישגים קרקעיים מינוריים. לעומת זאת, ה-BOH כולל תת-פרק בן מספר עמודים, תחת הכותרת 'הפעולה בברוקין'. בהערת שוליים מצוין כי לפעולה זו אין שם רשמי בדו"ח 'הוועדה לשמות קרבות' וכי כינוי זה ניתן היות ונעשה בו שימוש בדו"חות תורכיים. יש התייחסות נרחבת למדי לתוכנית המפורטת של המבצע וההסבר שניתן לכך הוא: "ניתן היה להתייחס בפחות פירוט לתוכניות הקורפוס ה-XXI  באם הן היו מתממשות עד להשלמתן, אולם יש בהן עניין, עקב דמיונן, בהיקף קטן מאוד, הן במספרים והן במטרות, לאלו של המתקפה הגדולה והסופית, חמישה חודשים מאוחר יותר (הכוונה למערכות מגידו)". הגדיל ה-BOH בעניין זה וצירף לסדרת המפות המלווה את ההיסטוריה הרשמית גם מפה מיוחדת עבור אירוע זה, תחת הכותרת: "המתקפה המתוכננת של הקורפוס ה-XXI, וההתקפה של ה-9 באפריל, 1918".

הגנרל אלנבי נשאר נאמן להצהרת הכוונות עליה הצהיר לאחר כיבושה של ירושלים, בדצמבר 1917, ולאחר הפעולות בבקעת הירדן וממזרח לנהר, כוונתו הייתה לפעול אל מול מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית, בטול-כרם (להרחבה על כוונותיו של אלנבי, ראו בספריית המאמרים באתר העמותה את פרק הרקע במאמר מחודש מרץ 2023: קרבות וואדי עוג'א – מרץ 1918). משימת ההבקעה אל טול-כרם הוטלה על הקורפוס ה-XXI, אשר תוגברה על-ידי הדיביזיה האוסטרלית הרכובה ובריגאדה של דיביזיה 53. בשלב הראשון הוטל על דיביזיה 75 לכבוש את השטחים השולטים מערבה, ממזרח למג'דל יבא (מגדל צדק). לאחר-מכן היו דיביזיות הרגלים מתוכננות להשתלט על הדום-השומרון (אזור הגבעות מדרום-מערב למגדל צדק, סביבת אלעד ושוהם של ימינו) וחלק ממישור השרון, כדי לאפשר הבקעה של הפרשים צפונה, אל טול-כרם.

אולם, כל התוכנית התבססה על הצלחת השלב הראשון – השתלטות כוחות דיביזיה 75 על הרכסים בדרום-מערב השומרון, אבל, כפי שנראה, הדבר לא צלח וכתוצאה מכך שאר הכוחות כלל לא נכנסו לפעולה. הגזרה בה פעלה דיביזיה 75 השתרעה מהגבעות שממזרח למג'דל יבא (כאמור, הגן הלאומי מגדל צדק) אל עבר הרכסים שמצפון לכפרים דיר בלוט, ראפאת, כפר א-דיכ וברוקין. במהלך השנים מאז נבנו באזורים אלו גם היישובים פדואל, לשם, עלי-זהב וברוכין.

ה-BOH מתאר היטב את התמונה הכללית של אירועי ה-9 עד ה-11 באפריל 1918, כאשר שלושת הבריגאדות (חטיבות) של הדיביזיה תקפו גזרות שונות של האזור שהוזכר לעיל. כל הכוחות נתקלו בהתנגדות עזה של המגנים הגרמנים והתורכים, ולמעט התקדמות קטנה סביב הכפרים כפר א-דיכ וברוקין ומעט מערבה משם התקדמות קטנה סביב הכפר ראפאת – כל הכוחות נהדפו לאחור, כשהם סופגים אבדות כבדות. מעיון בספרי הבטליונים מתוארים גם אירועים וקרבות שקדמו לתאריכים ה-'חצי-רשמיים' של הקרבות וכמובן – תמונה מפורטת של הקרבות הקשים סביב הכפרים שהוזכרו וכן קרבות מרים על 'גבעת שלושת השיחים', גבעת ערארה, על הרכס עליו בנוי היום היישוב עלי-זהב, גבעת אל-כופר ועוד. כל אחד מקרבות ואתרים אלו מצדיק מאמר נפרד, אולם הפעם נתמקד בקרבות על הגבעה שכונתה בהמשך 'רכס מוג' ועליו בנוי היום היישוב ברוכין. כאן המקום להעיר ולהדגיש כי כוחות הדיביזיה ה-75 העניקו כינויים משלהם לוואדיות ולגבעות של האזור, כינויים המופיעים במפות הצבאיות הבריטיות המעודכנות יותר, אשר הוכנו לאחר אירועי אפריל 1918. כמובן, פרקטיקה זו לא הייתה ייחודית לאזור זה וכך נהגו כל יחידות 'חיל המשלוח המצרי' (ה-EEF) בקרבת קווי החזית. בתיאור הקרב להלן ייעשה פה ושם שימוש בכינויים אלו (ראו מפות). ראוי לציון מיוחד כפר א-דיכ, המופיע במפות התקופה ובטקסטים השונים כ-'אל-כופר' (El Kufr).

תחילת ההתקפה על 'רכס מוג' – ה-10 באפריל 1918

הכוח העיקרי שתקף את הרכס היה בטליון 2 של רג'ימנט הגורקה 3 (להלן בטליון גורקה 2/3).  לשמאלם, על הרכס עליו הוקם לימים היישוב עלי-זהב פעל בטליון 3 של אותו רג'ימנט (על הגורקה הנפאלים ניתן לקרוא בספריית המאמרים באתר העמותה, במאמר מיולי 2020: נפאלים וגרמנים בשומרון – 13/7/1918). בספר 'הרג'ימנט ה-3 של רובאי הגורקה של המלכה אלכסנדרה' (שמו הרשמי דאז של הרג'ימנט) מתואר הרכס כך (תרגום הטקסט המקורי באותיות מוטות והערות בסוגריים ללא הטיית האותיות):

"הרכס היא גבעה מוארכת (כ-1,500 יארד) עם מדרונות מתונים כלפי הצד הקרוב (דרום). הצד המזרחי והגבוה (נ.ג. 404) היה סלעי וזרוע נקיקים, אשר העניקו כמות בלתי-מוגבלת של מחסות טבעיים, ושלט על כל המדרון הדרומי לכיוון מערב. החלק המרכזי של הרכס היה מבותר ומכוסה בסבך; ואילו החלק המערבי, או השמאלי, היה אזור פתוח, עם מספר טרסות של גידולים. שיא הרכס היה שטוח לעומק של כחמישים יארד ואזור שטוח זה נשלט לחלוטין על-ידי הרכס הגבוה יותר של שייח' סובח' (חוות שחרית) שמאחוריו (מצפון). אולם, כל האינפורמציה הזו לא הייתה זמינה באותה עת, והושגה רק במחיר יקר".

בשעה 06:00, בבוקר ה-10 באפריל 1918 החל בטליון הגורקה 2/3 בתנועה אל עבר 'רכס מוג'. על הרכס ניצב כוח גרמני, אשר היה מוכן היטב לקראת התקדמות כוחות הדיביזיה ה-75 לעברם. עוד לפני שהחלה התנועה נפתחה לעבר לוחמי הגורקה אש ארטילרית, אליה הצטרף אש רובים ומקלעים כשהנפאלים החלו בירידה הארוכה והאיטית מפאתי אל-כופר אל 'ואדי סומרסט' (הוואדי שמדרום לכביש 446, בין כפר א-דיכ לברוכין). השטח זרוע-הבולדרים אמנם העניק מחסות, אולם כל תנועה הייתה גלויה לאש קטלנית. פלוגת המקלעים 229, אשר היו מוצבים בעמדות טובות באל-כופר ושייח' נפוח', סיפקה אש חיפוי טובה לגורקה המתקדמים, אולם, כמובן, אש זו נפסקה כאשר הגל הראשון של הנפאלים הגיע אל מתחת פסגת הרכס, בסביבות 07:10. השתלטות על הפסגה השטוחה, אשר הייתה מוגנת על-ידי מספר מקלעים שחלשו על הפסגה מהצד שמעבר, הייתה חסרת-סיכוי, אולם למרות זאת הגורקה ניסו שוב ושוב. סגן מוגרידג' (Moggridge), אשר התכונן להסתער על האזור הפתוח עם שתי המחלקות הקדמיות נפל, מנוקב בכדורי-מקלעים. שני אנשים אשר ניסו לחלצו נפלו לצידו, פצועים קשה. מאוחר יותר, כאשר לוטננט ברטלופ הגיע עם פלוגה D, הוא הצליח לחלץ את מוגרידג' מעט לאחור, אולם לא ניתן היה לפנותו אל תחנת העזרה הרפואית, היות ולא היו בנמצא נושאי-אלונקות. בכל מקרה, היה זה חסר-תוחלת, היות ומוגרידג' נפצע פצעי-מוות ומת זמן קצר לאחר-מכן.

לוטננט ברטר, אשר התקדם עם ג'מאדאר (דרגת קצונה הודית) בודהיפל טאפה ועם מספר לוחמים מפלוגה B, מצא עצמו ניצב אל מול מקלע גרמני על הפסגה השטוחה של הגבעה, במרחק 40 יארד בלבד. הקבוצה הקטנה הסתערה מייד אולם בתוך רגע נורו כולם ונהרגו, למעט לוטננט ברטר, אשר ניצל היות ונפל מטה והתחזה למת, למרגלות ובמרחק קצר מהמקלע הגרמני.

לוטננט בארטלופ נותר בשלב זה הקצין הבריטי היחיד בקו-האש. שלושת הפלוגות התוקפות היו בשלב זה דלות ביותר עקב ריבוי הנפגעים, ולא יכלו להמשיך ולהתקדם. בקצה המזרחי של הרכס (מחוץ לגזרת יעדי בטליון 2/3) הציב האויב לפחות מקלע אחד והמטיר מימין אש אגפית על הקו. כל פיסת קרקע אשר נתנה מחסה מאש זו הייתה חשופה לאש מגבעת גורקה וחורבת סוסיה ממערב (גבעת גורקה – הגבעה ממזרח לכניסה לעלי-זהב).

לא ניתן היה לספק אש סיוע או חיפוי יעילה מהארטילריה או המקלעים הבריטים מאל-כופר, עקב קשיי תצפית. לנפאלים לא נותר לעשות דבר מאשר להיאחז בקרקע ולהמתין לבוא תגבורות. כך נותרו הגורקה תחת ראש הגבעה, מצטופפים בקבוצות קטנות בכל מקום בו מצאו מחסה קטן. במספר מקומות הם היו כה קרובים אל הגרמנים, עד שאלו יכלו להטיל עליהם רימונים מלמעלה ולהשתמש ביעילות רבה במרגמות הקלות שלהם.

דיווח על המצב המסוכן הגיע למפקדת הבטליון בשעה 10:40, כאשר רץ-המפקדה, רובאי סטו פון, אשר רץ פעמיים דרך האזור מוכה אש הרובים והארטילריה, חזר עם דו"ח מצב של לוטננט ברטלופ. עתה החלו להישלח תגבורות: פלוגת העתודה של בטליון הגורקה היה כעת בדרכו אל קו האש, ובנוסף, פלוגה של בטליון 2/5 האנטס (כינויים של חיילי מחוז האמפשייר), נשלחה אף-היא אל הרכס, כדי לסייע לבטליון 2/3. כמו-כן, פלוגה של בטליון רובאי ווגהאן 58 (הודים, מהאזור שהוא כעת פקיסטן) קיבלו פקודה להתקדם אף הם כסיוע. מפקדם, לוטננט גריי, נפצע קשות והכוח המשיך להתקדם תחת הסובאדאר-מייג'ור ההודי, טיקה קאן. 

בשעה 11:15 נוצר קשר טלפוני-קווי בין קו-האש לבין מפקדת הבטליון. הנחת חוט-הטלפון, לאורך תוואי בן 1,800 יארד לפחות בשטח זרוע-בולדרים, אשר כל אינץ' ממנו היה חשוף לאש, ראוי לציון מיוחד. פעם אחר פעם החוט נקרע מאש הארטילריה ותוקן שוב ושוב על-ידי אנשי-הקשר, כשאחד הבולטים שבהם היה רובאי נאין סינג צ'טארי.

המשך הלחימה על הרכס ומעשי-גבורה

כפי שצוין לעיל, לוטננט ברטר נשאר מוטל ללא-תנועה, מתחזה להרוג, במרחק קצר מעמדת המקלע הגרמני שעל גב הרכס. כאן המקום לספר מעט על קצין יוצא-דופן זה. פרדריק ברטר נולד בקארדיף, וולס, ב-1891. בתחילת המלחמה הוא שימש כרב-סמל פלוגתי במסגרת הרובאים הוולשים בחזית המערבית ובמאי 1915 הוביל קבוצה בת 8 מתנדבים אל קו-העמדות הגרמני הקדמי אותו תקף באמצעות רימונים. ברטר שבה 3 קצינים ו-102 חיילים גרמנים, השתלט על כ-500 יארד של קו-החפירות, וכן זיהה וניתק קו של 11 מוקשים שעלולים היה לגרום לנפגעים רבים בקרב הבריטים. על כך הוא זכה בצלב ויקטוריה, עיטור הגבורה הגבוה ביותר של צבאות האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי. ברטר הפך מיידית לגיבור-לאומי בוולס ובקארדיף. העיטור הוענק לו על-ידי המלך ג'ורג' ה-V בארמון בקינגהאם וברטר זכה לקבלת-פנים המונית בקארדיף. לאחר מכן קיבל דרגת קצונה ובהמשך הוצב בצבא הבריטי-הודי, ברג'ימנט הגורקה 3.

לוטננט ברטר שכב ללא תנועה בקרבת בקרבת המקלע הגרמני עד סביבות השעה 12:30, כאשר הרובאי קאראנבהאדור ראנה השמיד בפעולה נועזת את המקלע הגרמני והציל את מפקד הפלוגה שלו. יש לציין שיש הבדל בין גרסת ה-BOH לבין גרסת ספר ההיסטוריה של הגורקה. כך או כך, רובאי קאראנבהאדור ראנה זכה לצלב ויקטוריה על מעשיו באותו יום.

בציון לשבח של קאראנבהאדור ראנה נכתב כך:

על הגבורה הבולטת ביותר, תושייה בעת פעולה בתנאים קשים והתעלמות מוחלטת מסכנה.

במהלך התקפה הוא, יחד עם עוד כמה אנשים, תחת אש עזה, הצליחו לזחול קדימה עם מקלע לואיס כדי להתעמת עם מקלע אויב שגרם לאבדות קשות לקצינים ולדרגות אחרות אשר ניסו להוציא אותו מכלל פעולה. מספר 1 של מקלע הלואיס פתח באש ונורה מיד. ללא היסוס של רגע, הדף הרובאי קאראנבהאדור את ההרוג מהמקלע, ולמרות רימונים שהושלכו לעברו ואש כבדה משני האגפים, פתח באש והשמיד את צוות מקלע האויב; אז, הפנה את האש שלו אל הרובאים ומשליכי-הרימונים של האויב שלפניו ושיתק אותם. הוא המשיך להפעיל את המקלע שלו והפגין קור-רוח תוך תיקון שני מעצורים שמנעו את המשך הירי. בהמשך היום הוא הפגין עבודה נפלאה וכאשר ניתנה פקודת-נסיגה הוא סייע במתן אש-חיפוי עד שהאויב היה סמוך אליו.

הוא הפגין במהלך כל האירועים רמה גבוהה מאוד של גבורה ומסירות לתפקיד.

בספר הגורקה מתואר כי זמן קצר לאחר צוהרי היום, לאחר שניצל ממצבו הנואש למרגלות המקלע הגרמני, נטל לוטננט ברטר לידיו את הפיקוד על קו-האש. בדיווחו למפקדת הבטליון הוא ציין כי כ-100 איש מרובאי ווגהאן 58 נמצאים לצידו. אנשים רבים היו כה סמוכים לגרמנים עד שלא יכלו לזוז בלי להיירות, ולא ניתן היה לצור איתם קשר.

בערך ב-13:00 הצטוו ה-2/5 האנטס להשתלט על הרכס, בסיוע הגורקה ורובאי 58 אשר כבר היו עליו. בהתאם לתוכנית זו, לאחר מטח ארטילרי בן 20 דקות, על שתי פלוגות של 2/5 האנטס היה להתקדם בשעה 14:05, מימין לקו-האש ולהשתלט על הקצה השולט המזרחי של הרכס. ההפגזה גרמה לנפגעים גם בקרב הגורקה, אשר היו קרובים לקו האויב. ההפגזה חדלה זמן רב לפני שההאנטס הגיעו אל הרכס ולכן גם התקפה זו נכשלה. שתי הפלוגות של ההאנטס מנו בערך 50 ו-100 איש, כאשר הם התייצבו מימין ל-2/3 גורקה.

מפקדם של ההאנטס, מייג'ור בימן, ולוטננט ברטר החליטו כי יש לבצע התקפה נוספת. תואם מסך-אש ארטילרי בת 20 דקות, כששעת האפס נקבעה ל-16:15. הייתה זו הפגזה דלה (היות ולתותחנים החלה לאזול התחמושת) אשר כלל לא תאמה את ציפיות הכוח התוקף. בסיומה של ההפגזה החלו הכוחות לנוע קדימה.

במקביל, הנחיתו הגרמנים על הכוחות המתקדמים מטר של פגזי מרגמות. כשהגיעו התוקפים אל הפסגה השטוחה הם נתקלו בברד רימונים, אשר בחסותו ערכו הגרמנים התקפת-נגד עזה, והצליחו להבקיע את הקו הבריטי-הודי במספר מקומות. לזמן-מה ניסו התוקפים להתגונן, אולם קבוצה אחר קבוצה, לאחר שמצאו עצמם מוקפים, נאלצו לסגת. עד-מהרה כל קו-האש, או מה ששרד ממנו, נסוג במורד הגבעה וחזרה לרכס ברוקין – אל-כופר. אש חיפוי של המקלעים הבריטים מהרכס מדרום מנע מהגרמנים לזנב בכוח הנסוג.

אחרית דבר

כפי שצוין לעיל, הבריטים נתנו כינויים משלהם למרבית הגבעות והוואדיות באזור. ללא ספק, 'רכס מוג' הוא היוצא דופן שבהם. הרכס נקרא על-שמו של הקצין מוגרידג' (Moggridge), שחלוקת שמו לשניים נתן את הכינוי המאוחר לרכס, עליו, כאמור, בנוי היום היישוב ברוכין. בימים שאחרי הקרב יצאו מדי לילה פטרולים אל הקווים הגרמנים למטרות סיור, אולם גם תוך תקווה לאתר את גופתו של הקצין שלא נמצאה. הוא מונצח בקיר-הזיכרון לזכר החללים שמקום קבורתם לא נודע בבית-הקברות הצבאי של חבר-העמים הבריטי בהר הצופים, בירושלים.

מפה זו היא מספטמבר 1918, ערב תחילת מערכות מגידו, ולכן סימוני ומיקומי היחידות הצבאיות פחות רלוונטיים. שמות המקומות נותרו מתקופת הלחימה באפריל. בולטים שמות מחוזות בריטים, מהם הגיעו בטליונים של הדיביזיה ה-75, דוגמת סומרסט וקורנוול. בטליון גורקה 2/3 זכה לכינויים 'רכס מוג' ו-'וואדי גורקה'. בטליון גורקה 3/3 זכה ל-'גבעת גורקה' ו-'גבעת שאו', על-שם מפקד הבטליון.

'רכס מוג' נותר בשליטה גרמנית/עות'מאנית עד ה-19 בספטמבר 1918, עת נכבש על-ידי כוח פונג'אבי.