תחיית עץ הזית של הגנרל – ינואר 1918

השנה, 2021, נציין ב-28 בינואר את ט"ו בשבט. בחרנו לציין את חג האילנות דרך סיפור יוצא-דופן, אשר פרקו הראשון נרשם בט"ו בשבט תרע"ח, 28 בינואר 1918, אולם במהלך השנים נוספו מספר פרקי-המשך מרתקים. הסיפור המלא נחשף ומובא לנו על-ידי רחלי רוגל, חברת העמותה, אמנית רב-תחומית וחוקרת תולדות רחובות. 

גנרל שובל נוטע עץ-זית ברחובות

סיפור נטיעתו של עץ הזית בט"ו בשבט תרע"ח ברחובות על ידי הגנרל האוסטרלי סר הנרי שובל כבר היה למיתוס. היש גרעין של אמת בסיפור? האם סיפור זה מהדהד גם באוסטרליה הרחוקה? האם עץ הזית שניטע התנחל גם בלבבו של הגנרל? האם החזירה רחובות חוב של כבוד?

הנוטע – גנרל סר הנרי שובל (Sir Henry Chauvel) היה מפקד 'הקורפוס המדברי הרכוב' (Desert Mounted Corps), שלחם בארץ-ישראל במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב-16.11.1917, יומיים לאחר ההשתלטות על רחובות (חירבת דוראן) קבע שובל את מפקדתו בבית סלוצקין שברחובות ושהה בה כחמישה חודשים, פרק הזמן הארוך ביותר בו שהתה מפקדה זו במקום אחד בזמן המלחמה.

לקראת ט"ו בשבט תשכ"א 1961, במלאת 70 שנה לרחובות פורסם בשבועון "הדואר" בניו יורק מאמר בשם "עץ הזית והגנרל האוסטרלי", זיכרונות מימי מלחה"ע הראשונה ברחובות, המספר – עמיהוד נחמני מרחובות, בן 18 בעת האירוע. מרדכי נאור ערך את סיפורו של נחמני תחת השם "הגנרל הזקן והעץ" בספרו "מסיפורי ארץ אהבתי" (1979) ובפתח דבריו מציג את הספק העשוי להתעורר למקרא האירועים:

"תחילה הקדמה הכרחית: הסיפור הזה ייראה לרבים כבלתי מתקבל על הדעת, ובכל זאת ישנם כאלה המוכנים להישבע כי הדברים אכן קרו במציאות, ואפילו כתבו עליהם בעיתון יהודי אחד באמריקה, 'הדואר' שמו."

במהלך השנים האחרונות נחשפו עדויות ומסמכים נוספים המאששים את נכונות הסיפור ושופכים אור נוסף ומרתק על פרשייה זו.

יחסיו של הגנרל שובל עם בני המושבה היו טובים וחמים, כפי שמתואר בביוגרפיה "שובל של הפרשים הקלים", שיצא לאור באוסטרליה בשנת 1978:

"ההפוגה בחירבת דיראן הביאה תחושת חמימות ורבגוניות לחוויה העגומה של המלחמה. גנרל שובל היה גיבור עבור המתיישבים היהודים ששוחררו סוף סוף מהשלטון הטורקי: הוא הוזמן לסעודות-ערב, הוזמן לטעת עץ ונאלץ לשמוע דברי שבח ארוכים בעברית."

אך טבעי היה שהגנרל ואנשיו הוזמנו לנשף ט"ו בשבט. נחמני:

"בליל חמישה-עשר בשבט ערכו אנשי המושבה נשף חגיגי בבית-העם, והזמינו גם את אנשי הצבא לנשף. אולם בית-העם פונה מבעוד יום ממשרדי הצבא שהיו משוכנים שם."

והביוגרף של שובל מרחיב – "שובל הצטרף לקונצרט ט"ו בשבט בינואר 1918 משמונה בערב עד אחת לפנות בוקר, ושלאחריו ליווהו לביתו כארבעים גברים צעירים ששרו ברינה".

בית סלוצקין מרוחק מבית העם שלוש מאות  מטרים במעלה הגבעה. כך מתאר נחמני את האווירה ששררה בנשף:

"האולם היה מלא. הגיניראל שוול בא בראש בני לוויתו חברי מטהו, ועליהם נוספו מפקדים ואנשי צבא מכל הסוגים ומכל הצבעים – חיילי אנגליה ומושבותיה מירכתי ארץ, לבושים מדיהם הצבאיים המיוחדים להם, ובכללם הודים, סיכים בעלי הזקנים השחורים והמלאים ותסרוקת שער ראשם הארוך, גורקים, מצרים וגם בריטים, סקוטים, אוסטרלים וניו-זילאנדים. רובם היו מבושמים כלשהו והקימו רעש גם בשעת הצגות האמנים שהביא הצבא עמו וגם בשעה שניגנו זוג האמנים היהודים, הכנר הופנקו ורעייתו הפסנתרנית. לאחר הנגינה עלו נערים מהמושבה ומעדרים בידיהם, ושרו כשהם מניעים את מעדריהם בתנועת חופרים ונוטעים." 

פרנק הארלי, הצלם הרשמי של הכוחות האוסטרלים בארץ ישראל, ששהה ברחובות שלושה חודשים, כתב ביומנו ביום שני, 28.1.1918, כי הוא וקצינים נוספים שלא היו בידיהם כרטיסים לאירוע שעשעו את עצמם מאחורי הבמה:

"גשם זלעפות מלווה בברד נמשך כל היום ומנע מאתנו פעילות בשטח. בערב ערכו תושבי המקום קונצרט בבית העם לקהילה הצנועה. הנוכחות הייתה גבוהה, בעיקר על ידי אנשי הצבא".

למחרת הוא מציין שבימוי המחול הסמלי של הנערים "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" היה מוצלח. נחמני מספר כי בתום החלק האמנותי, עלה על הבמה אהרון אייזנברג, ממייסדי המושבה ומראשיה, ברך את הקהל ואמר:

"מצווים היינו מפי הגבורה על כיבוש הארץ, ונסמכה למצוות הכיבוש מצוות הנטיעה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם". ולפיכך, בליל זה של ראש השנה לאילנות, הננו מזמינים את הכובש הגיבור, הגיניראל שוול, לנטוע את העץ הראשון ביום זה. זוהי המתנה אשר אנחנו, הזורעים והנוטעים, האיכרים והיוגבים, נותנים לו. יקום נא ויצא עמנו החוצה לשעה קלה.

הגיניראל קם כנסוך חלום. שלישו עטה עליו את מעילו. הוא וחבר מטהו יצאו החוצה אל הרחבה. ובחוץ חשרת עננים כבדים וגשם סוחף ניתך ארצה. הגומה לנטיעה כבר היתה מוכנה, ושתיל-זית צעיר על ידה. שוול נטל את השתיל, כפף קומתו, ושתל אותו, ובמעדר מילא את חלל הגומה סביב השתיל ברגבי עפר ספוגי גשם. הוא עשה כל זאת בכוונה וכבקי ורגיל. היה רטוב מגשם, נרעש ונרגש. כולנו עמדנו בדממה על-ידו. אך כילה את מעשהו, זקף את קומתו ופנה אלי ואמר: "אמור נא להם, מה רב הכבוד אשר נחלתי פה הלילה, הכבוד הגדול שבחיי".

יומן המלחמה של בריגאדת הפרשים הקלים (Light Horse) מס' 1 מהתאריכים 27-28.1.1918, מאשש את תיאור הגשם הסוחף בעת טקס הנטיעה, "ירדו גשמים כבדים ביומיים אלו". רק למחרת חודשו האימונים. נחמני כתב:

"ואייזנברג הגנן הגדול אמר לי: "אמור לו: עץ הזית מכונה בפי אנשי המדע: עץ בן אלף שנים, יהי רצון שירבו שנותיו כזית. ושוול הוסיף: "זכות עליונה היא לי". הוא ביקש לומר דברי תודה נמלצים. ביקש מלים ולא מצא. לסוף אמר בלחש: "תודתי לכם!". מפני הגשם אצו הנאספים בחוץ וחזרו ונכנסו לאולם. אבל הגיניראל לא מיהר. הוא הסתכל בעץ, ובנחת נכנס גם הוא."

מאז היה הגנרל סר מדי יום לראות בהתפתחות העץ שנטע, עד שעזב את רחובות בקיץ והמשיך עם כוחותיו למערכה בצפון הארץ וסוריה, עד תום המלחמה. לפני שובו לאוסטרליה, ערך שובל מסע לאזורי הקרבות, לרבות רחובות, כשלצדו אשתו ליידי סיביל שובל, וזוג נוסף – סר רג'ינלד ואשתו. מתי התרחש ביקור זה? כך כתב נחמני:

"עבר חורף אתא קיץ, ויום אחד בתקופת הקטיף והבציר, הופיע שוול פתאום ברחובות – ותיהום המושבה. כאחד מבני רחובות נחשב להם, לתושבי המקום, והתפארו בו, כמו שהתפארו בלאזאר מארגולין, איש רחובות, שהיה אחד ממפקדי הגדודים העברים…. ועתה בא המפקד הזקן ומבקש לראות את עצו. לא מלאם לבם של אנשי רחובות לספר לו את הנעשה. הן חביב היה עליו העץ אשר שתל במו ידיו, והן בא ממרחקים לחזות בנטע שעשועיו. נמנו וגמרו: תספר ההיסטוריה מה שתספר, את לב הזקן אין להדאיב, ורמזו לנוער לעשות דבר להצילם מן המבוכה שיד הזמן ושן החיה היתה בעץ הזית והוא נעלם..  ואותו עצרו בסעודה חגיגית ובמנעמי דברים."

נעבור על הנקודות שהודגשו בציטוט לעיל: האמנם היה ביקורו של שובל בבחינת הפתעה? מהמכתבים שבידי הגב' יעל מילר, נינתו של ראש המועצה דאז, מר אפרים זק"ש, הביקור התקיים בהתרעה קצרה אך לא בהפתעה. בבוקר הביקור, 25.2.1919, הועברה מלוד הודעה בכתב-יד לזק"ש:

גנרל שובל עם אשתו ליידי שובל, שאותה הוא לוקח לסיור בפלשתינה סוריה, מעוניין מאוד לפגוש אותך בכל עת באחר צהרים זה, בערך בארבע וחצי אם נוח לך.

ליידי סיביל שובל מתארת ביומנה את השתלשלות האירועים והמעבר מבית סלוצקין לבית זק"ש (המרוחקים 50 מטרים זה מזה) ומשם לבית העם. בין לבין, הוסיפה אשת הגנרל נתון נוסף, כי לא היה מדובר בעץ אחד בלבד, אלא בשני עצי זית.

"התעתדנו להגיע לתה אחר-הצהרים עם ראש העיר אך מכיוון שהקדמנו, החלטנו לבקר קודם בבית בו גר הארי. מצאנו את בעלי הבית , משפחת סלוצקין,  שטענו שהם אוסטרלים ולמען האמת, כולם, להוציא האב, נולדו שם. דגל אוסטרלי היה מונף מעל המרפסת… ואז הלכנו לבית ראש העיר מר זק"ש, היכן שהתקבלנו בחמימות וברוחב לב. אחרי התה צעדנו במורד הרחוב לבית העם לראות את שני עצי הזית שהארי נטע בט"ו בשבט."

אם כך, על-פי ההודעה לזק"ש ויומנה של ליידי שובל, הביקור התקיים בתחילת האביב ולא בקיץ כפי שציין נחמני. גם ארוחת הערב נקבעה מראש ולא היוותה עיכוב שנכפה על פמליית שובל, כפי שציין נחמני. ומה עשו הנערים? עקרו עץ זית כבן שנה ונטעו אותו באותו מקום לצד מדרגות בית-העם.

עץ הזית מכה שורשים בליבו של גנרל שובל

נטיעת עץ הייתה בעלת משמעות עמוקה עבור הגנרל. נחמני ציין: "ידעתי כי אותו ליל חמישה-עשר בשבט נספג בהווייתו, ועתה בערוב היום, כאילו מבקש הוא לגמוע לתוך נשמתו את נשמת הסביבה ולצוררה בתוכו למאור לימים יבואו". בשנת 1922 השתתף שובל בטקס נטיעת עצי זיכרון לחללי המלחמה בגן שבו הלך ונבנה היכל הזיכרון במלבורן שבאוסטרליה. בנאומו הביע את תמיכתו לרעיון הנצחה באמצעות עצים ואף החל במאמצים לקבל מספר עצים מפלשתינה – ארץ-ישראל. אף בביתו נטע הגנרל עץ זית שהובא מירושלים.

בשנת 1928, עשור לנטיעת העץ ברחובות, כתב שובל, אז כבר רמטכ"ל צבא אוסטרליה, לאפרים זק"ש, מכרו הוותיק מרחובות. כאן כבר הגנרל "מיישר קו" עם מה שכתבה רעייתו, בדבר עצי זית ברבים:

"אני נושא את הזיכרונות המשמחים ביותר מארבעת החודשים בהם שהיתי בכפרך המקסים. אני מצפה במהרה לקבלת חרצנים מעצי הזית שנטעתי, כאשר יניבו. אנו מקימים במלבורן היכל זיכרון מכובד לחיילים שנפלו במלחמה האחרונה. הרעיון שלי הוא להקים בצד המבנה גן קטן של צמחי פלשתינה – ארץ-ישראל ובו עצי זית, כלניות וצמחים אחרים הגדלים בארץ."

בהמשך, ניכר היה כי נטיעת עצים קבלה משמעות חשובה בעיניו של שובל. בשנת 1934, במלאת עשרים שנה לפרוץ המלחמה, נשא שובל דברים בתפקידו כיו"ר חבר הנאמנים של היכל  הזיכרון במלבורן, בעת שניטעו בו 111 עצים, עצים אשר ייצגו שדות-קרב שונים מרחבי העולם בהם לחמו בני אוסטרליה. בשנת 1940 נשלחו מהארץ למלבורן שישה עצי-זית (וכן רקפות, אירוסים, נרקיסים וצמחים אחרים) על-ידי רב-סרן ויקרי, שעמד דאז בראש 'הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה' בפלשתינה / ארץ-ישראל. 

בחוברת 'דפי רחובות' שראה אור לרגל שנת השבעים ליסודה של רחובות, סיפר גרשון רוז'אנסקי כי בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת שימש כמזכיר המועצה, הופיע בביתו כומר אוסטרלי שבא בשליחות מיוחדת מגנרל שובל:

"הגיניראל כבר זקן מאוד – סיפר הכומר – אך עודנו זוכר יפה את עץ הזית אשר נטע בחצר בית-העם ברחובות. בידעו שהכומר חוזר לאוסטרליה דרך ארץ-ישראל, ביקש ממנו לבקר ברחובות ולהביא לו דרישת שלום חיה מהעץ שלו. אך מה לעשות, והעץ אשר נטעוהו בלילה צעירי המושבה, נעקר מזמן, כאשר בנו את האולם החדש. לחזור על מעשהו של ר' אהרן אייזנברג, כמובן, לא יכולתי, ועל כן בלית ברירה סיפרתי לכומר את כל האמת וביקשתיו והפצרתי בו: חלילה לנו לגרום צער לגיניראל לעת זקנה ולשלול ממנו את האשליה שהעץ שלו עודנו חי. בשובך הביתה, ספר לגיניראל, שראית את העץ. יהיה זה אמנם כזב, אך "כזב קדוש", וניקח את האחריות על "החטא הכבד" על שנינו. הכומר הבין לרוחי והבטיח נאמנה, שאמנם יכזב ויספר לגיניראל שראה את העץ שלו והוא ענף ומשגשג".

רחובות מחזירה חוב היסטורי לגנרל שובל

נשוב לפרק 'הגנרל הזקן והעץ' מספרו של מרדכי נאור, מסיפורי 'ארץ אהבתי', אשר יצא לאור ב-1979:

"בכך הסתיימה הפרשה, אלא אם כן – מי יודע – יבוא ביום מן הימים אחד מצאצאי הגנרל – השוכן כיום בעולם שכולו טוב – ויבקש לראות את עץ הזית הנודע. אחרי הכל, באוסטרליה עדיין מאמינים שעץ הזית שנטע הגנרל שוואל גדל לתפארה בארץ הקודש."

ברם, הפרשה לא הסתיימה וצאצאי הגנרל אכן הגיעו לארץ-ישראל ואף לעיר רחובות בימים שבאו מאוחר לכתיבת שורות אלו…

בשנת 2003 שופץ בית-עם והרחבה שלפני המבנה. ביוזמת מחברת מאמר זה, הוקם ברחבה מיצב, בהשראת אירועי מלחמת העולם הראשונה אשר אירעו כאן. המיצב כלל נטיעת שני עצי-זית, משני צדי גרם-המדרגות בכניסה למבנה וכן שיבוץ לבירינת (סוג של מבוך) ברחבה המרוצפת, מחווה למבוך הנזכר בספרו של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" המוקדש לרחובות בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ענפים מעצי הזית שברחבה שזורים בזרים המונחים מדי שנה בטכסי-הזיכרון שנערכים בבתי הקברות הצבאיים של חבר-העמים הבריטי בירושלים וברמלה, ביום הזיכרון הרשמי וביום אנז"ק. בטקס ברמלה מונח גם זר אישי על קברו של החייל האוסטרלי ג'ורג' נובל, שנהרג במהלך הגעת כוחות הגנרל אלנבי לרחובות, ב-14.11.1917.        

בשנת 2007, נכדת הגנרל שובל, דריין בייני (Deryn Binnie), הגיעה לביקור בישראל, במסגרת ביקור של ארגון ALHA (Australian Light Horse Association – אגודת הפרשים הקלים האוסטרלים) למסע שחזור הקרבות לכיבוש באר שבע, במלאת 90 שנה למלחמה העולמית. היא הוזמנה  לרחובות, התרגשה מאוד מהביקור במפקדתו של סבה ואף הצטלמה על מדרגות הבית כפי שעשה הגנרל שובל 90 שנה לפניה.

אחר-כך בקרה בבית-העם, הלכה במבוך וקטפה ענף מעץ הזית – אך לטעת עץ לא נטעה, היות שהייתה זו שנת שמיטה. בטקס חגיגי קבלה מראש העיר עץ זית ננסי (בונסאי). תחילה התאקלם העץ במטבחה ולאחר-מכן ניטע בגן ביתה, בסומרסט שבאנגליה. צאצאי הגנרל הגיעו ארצה גם בשנת 2017, במשלחת שהגיעה לכאן לציון מלאת 100 שנה למערכה בארץ-ישראל וקרב באר-שבע.

עוד קודם לכן, ב-2013, בעת שימור והרחבת בית העם והקמת היכל התרבות, הועתקו שני עצי הזית ובמקום המבוך ניטע בחזית הרחבה עץ זית עתיק יומין – יש האומרים כבן אלף שנים, בהתאמה למה שכתב עמיהוד נחמני:

"אפשר שבשעה שנאסף אל עמיו ראה שם בצפון קו המשווה, בארץ מלחמות ה', שדהרו בה גם אבירי פרשיו את עץ-הזית מקור היצהר ופרנסת המנורה. ואולי גם שמע את קול האיכר הזקן בעל רעמת האריה "הזית – בן אלף השנים…" והוא ענה: תשואות חן חן לכם!"

ובכל אלו החזירה העיר רחובות חוב של כבוד לגנרל שובל.