מאת: ערן תירוש
על-אף החום המעיק של חודש יולי 1918 בארץ-ישראל, הפעילות הצבאית השוטפת של הצבאות משני צידי קו החזית לרוחבה של הארץ (קו שתי העוג'ות) נמשך. פטרולים, סיורים ליליים ופה ושם גם פשיטות והתקפות, דוגמת האירוע בו נתמקד במאמר זה.
מוקד הפעילות המוכר יותר היה בקעת-הירדן. תאריך ה-14 ביולי 1918 מוכר לרבים מאלו העוסקים בתולדות המערכה הצבאית בארץ-ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה כיום בו התחולל קרב אבו-תולול, עת כוחות גרמנים ותורכים תקפו טריז של עמדות על גבעות אבו-תולול ומוסלבה, בין היישובים נירן ונתיב-הגדוד של ימינו, בהן החזיקו כוחות אוסטרלים. האוסטרלים הגנו בחירוף-נפש על עמדותיהם וזכו לניצחון סוחף, לרבות לכידת כ-450 שבויים, מרביתם גרמנים. בחלק מהספרות הצבאית נזכר קרב זה כניצחון ראשון על כוח גרמני והשבויים הגרמנים מבקעת-הירדן הובלו בתהלוכת-ניצחון מתועדת היטב בצילומים דרך רחובות ירושלים.
פחות מוכרת גזרת הפעילות השנייה באותו יום, במקביל להתקפה על אבו-תולול ומוסלבה. כוחות פרשים ורגלים עות'מאניים פעלו מול עמדות צבא אלנבי בקרבת נהר-הירדן, בין ע'ורנייה (לימים גשר אלנבי) לבין צפון ים-המלח. כוחות רכובים הודים ובריטים (וכן שני רכבים משוריינים) צלחו את הנהר ופעלו ממזרח לירדן בהצלחה מרשימה, לרבות הסתערות רכובה של פרשי ג'ודפור. במסגרת סיורי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל ביקרנו בעבר בזירות לחימה אלו, לרבות אבו-תולול, גשר ע'ורנייה, מח'דת חג'לא ואל-חינו/גשר עבדאללה.
אולם מאמר זה יתמקד באירוע לא-מוכר, קרב אשר התחולל בדרום-מערב השומרון יום קודם לכן, ב-13 ביולי 1918. על אף שהאירוע היה קטן-היקף ונזכר רק בפסקה בודדת בספר ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית – מדובר באירוע יוצא-דופן בכמה מובנים: זירת הפעילות, זהות הכוחות שהשתתפו בו ואף היבטים מסוימים של הקרב.
"שני מיליון שקי-חול"
זירת האירוע היא סביב הכפר הערבי הקטן ראפאת, בדרום-מערב השומרון, סמוך ליישובים הערביים דיר-בלוט וא-זוויה וליישובים היהודיים פדואל, עלי-זהב ולשם (אין להתבלבל בין כפר ראפאת זה לבין כפר נוסף באותו שם, ליד שדה-התעופה עטרות, סמוך לרמאללה). בחודש מרץ 1918 התקדמו כוחות חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי, שבסיסו היה במצרים) במספר גזרות ויצרו קו-חזית לרוחבה של הארץ, המוכר בכינוי קו שתי העוג'ות. בניגוד לדעה המקובלת הטוענת כי קו זה התקיים משלהי 1917 ועד מערכת מגידו בספטמבר 1918 – 'קו שתי העוג'ות' נוצר בהדרגה, החל מדצמבר 1917 ועד מרץ 1918, ואף לאחר-מכן חלו בו מספר שינויים, כשאחד החשובים בשינויים אלו התרחש בדרום-מערב השומרון.
בקרבות חודש מרץ השתלטה דיביזיה 75 על ערוץ וואדי דיר-בלוט (נחל שילה) והתבססה על הגדה הצפונית של הנחל. חודש לאחר-מכן, באפריל 1918, דיביזיה זו הייתה אחראית על שלבי הפתיחה של מתקפה שתכנן אלנבי להנחית על הכוחות העות'מאניים במזרח השרון, תוך כוונה להבקיע אל טול-כרם, מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית. אולם דיביזיה 75 נתקלה בהגנת-ברזל עות'מאנית-גרמנית, נאמנה לרוח מפקדם החדש, אוטו לימן פון-סנדרס, שדגל במדיניות אי-וויתור על אף שעל-אדמה. לנוכח ההתנגדות העזה, בעיקר של כוחות גרמנים אשר ניצבו בגזרה זו, הסתפקו הכוחות ההודים-בריטים של דיביזיה 75 בהישגים קרקעיים צנועים ביותר וביניהם טריז סביב הכפר הקטן ראפאת (ראו תרשים). שאר הדיביזיות אשר יועדו לפעול במסגרת מתקפת אפריל כלל לא החלו בלחימה, לנוכח אי-ההצלחה בגזרת ראפאת – ברוקין (ממזרח לראפאת).
טריז ראפאת היווה נקודת-תורפה בקו החזית הבריטי. ראפאת והרכס מצפון לכפר נתפסו בקרבות אפריל, אולם לנוכח השליטה על האזור מגבעת עררה, פונה הרכס. לעומת זאת, הוחלט להחזיק בכפר עצמו – החלטה תמוהה, היות והחזקת ראפאת לא סיפקה יתרון כלשהו לבריטים מחד ומאידך הצריכה השקעת מאמץ גדול בביצור והגנת המקום. מפקדים רבים התנגדו לשהייה במקום, אולם לאחר שהתנגדויות אלו נדחו, נבנו במקום ביצורים חזקים במיוחד.
השטח המבוצר היה בצורת משולש, כאשר זווית הקודקוד הייתה בפאתי הכפר הנטוש ובסיס המשולש, ברוחב כ-1,500 יארד, מדרום לכפר, על ואדי עיקבא (Ikba), היום וואדי סיף (נחל סוסי). עקב האופי הסלעי של השטח בראפאת וברכס דיר סמען מרבית הביצורים היו מעל פני הקרקע ולפיכך – גלויים לעין תצפיות האויב ממרומי גבעת עררה, מצפון-מזרח לראפאת. שקי חול וציוד נדרש אחר סופקו בשפע. על-פי אחד המקורות – בהקמת מערך הביצורים בראפאת נעשה שימוש בכשני מיליון שקי-חול! דגש מיוחד הושקע במערכת הקשר עם מפקדת החטיבה, אשר כללו שני קווי טלפון חוטיים, מערכת אלחוטית, ציוד איתות ויזואלי (הליוגרף ומנורות איתות) וכן יוני-דואר.
"עדיף למות מלהיות פחדן"
זהו המוטו של לוחמי הגורקה (Gurkha), חיילים ממוצא נפאלי, הידועים בעוז רוחם ומשרתים כיום בצבאות הודו ובריטניה. הסכין הנפאלית הייחודית, ה-'קוקרי', ממשיכה להוות חלק מהציוד והנשק של לוחמי הגורקה גם כיום. חיילים נפאלים ראשונים גויסו לשירות צבאי בריטי כמאה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ושירתו בתת-היבשת ההודית, תחילה במסגרת כוחות 'חברת הודו המזרחית' הבריטית ומאוחר יותר במסגרת הצבא הבריטי-הודי. היחידות הראשונות (בטליונים – גדודי רגלים) גויסו משבטים נפאלים שונים, ובהתאמה – נשאו את שמות השבטים או הנסיכויות השונות מהן הגיעו. בהמשך, השם 'גורקה' הפך לכינויים של כל הלוחמים הנפאלים. מקור השם הוא שמה של אחת הנסיכויות, אשר במאה ה-18 הצליחה להשתלט ולאחד לזמן-מה מספר מדינות-הרים קטנות במרחב שלמרגלות רכס ההימלאיה תחת השם 'ממלכת גורקה'.
במהלך המאה ה-19 הפכו הבטליונים הנפאליים המקוריים לרג'ימנטים של רובאי-גורקה. המושג רג'ימנט הוא בעל שתי משמעויות: האחד הוא מחוז או מקור גיוס (כמו במקרה הנפאלי, וכך גם של מחוזות וערים ברחבי האימפריה הבריטית וחבר-העמים) והשני הוא גדוד פרשים (בריטים, אוסטרלים, ניו-זילנדים והודים). בהמשך המאה ה-19 נוספו רג'ימנטים נפאליים נוספים. החל מ-1861 שונו שמות הרג'ימנטים והם מוספרו, מרג'ימנט רובאי-הגורקה ה-1 ועד ה-10. לקראת סוף המאה ה-19 החלו בני משפחת המלוכה הבריטית לפרוס את חסותם על חלק מהרג'ימנטים הנפאלים ולהפוך לפטרונים רשמיים של יחידות אלו, ושמם ותוארם נוספו לשם הרג'ימנטים. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה היו עשרה רג'ימנטים של גורקה, ולכל אחד שני בטליונים (כאמור, גדודי רגלים). במהלך המלחמה גויסו ונוספו 13 בטליונים נוספים, חלקם תחת רג'ימנט חדש, ה-11 במספר.
שישה בטליונים נפאלים, גדודי רגלים, לחמו בארץ-ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. מתוכם, ארבעה בטליונים הגיעו ארצה באמצע 1918, כחלק מתהליך 'ההודיפיקציה' של חיל-המשלוח המצרי, לאחר שאלנבי נאלץ לשלוח לאירופה חלק ממיטב היחידות הבריטיות שהיו תחת פיקודו וקיבל תמורתם יחידות הודיות. שני בטליונים נפאלים, מרג'ימנט רובאי-הגורקה ה-3 של המלכה אלכסנדרה, שירתו בארץ-ישראל לאורך כל מסע המלחמה, במסגרת דיביזיה 75, אשר הוקמה במסגרת חיל–המשלוח המצרי ערב ההגעה לשערי-הארץ.
שני הגדודים, 2/3 ו-3/3, השתתפו בכל קרבות הדיביזיה ה-75, לרבות עזה, מסמיה, סאריס, נבי-סמואל, וואדי בלוט ומאוחר יותר – קרב השרון במסגרת מערכת מגידו. שאר הבטליונים הנפאלים שירתו במסגרות דיביזיות 3 (לאהור), 7 (מיירוט) ו-53 (וולס) והשתתפו בקרבות השרון והשומרון במערכת מגידו.
אולי ההפגזה הכבדה ביותר במערכה בארץ ישראל
שני גדודי רג'ימנט רובאי-הגורקה ה-3 שהו ופעלו ב-'טריז ראפאת'. בספר ההיסטוריה של הרג'ימנט מסופר על המאמץ הגדול של בטליון 2/3 (בריגאדה/חטיבה 232) בביצור המקום, לרבות תקופה בה שתי מחלקות הגיעו ממרחק מידי לילה אל הכפר לביצוע עבודות ביצור ליליות, כשברקע נשמעות מהעמדות הסמוכות נחירות החיילים מבטליון וילטשייר 1/4, אשר החזיקו בראפאת באותה עת. מאוחר יותר, בטליון גורקה 2/3 עצמו החזיק בכפר כשלושה שבועות, בין ה-29 במאי ועד ל-18 ביוני, תוך המשך עבודות ביצור המקום.
בטליון 2/3 הוחלף בראפאת על-ידי בטליון הגורקה השני של דיביזיה 75, בטליון 3/3 (בריגאדה/חטיבה 233) ב-18 ביוני. בדרך-כלל, יחידה אשר החזיקה בקו הוחלפה לאחר שבועיים, אולם בניגוד לנוהג המקובל, שני גדודי הגורקה שהו בקו הקדמי קרוב לחודש כל אחת, עקב ההתארגנות מחדש של צבא אלנבי, לרבות דיביזיה 75, כפי שצוין לעיל. ב-25 ביוני הודיעו לבטליון כי לנוכח השינויים הנרחבים בדיביזיה הם ייאלצו להישאר בקו הקדמי ל-10 ימים נוספים וב-8 ביולי נמסר כי עדיין לא ניתן להחליפם.
בעת ההגעה לראפאת, נהנה בטליון גורקה 3/3 ממצב מיוחד במינו – מצבת כוח-אדם כמעט מלאה, כ-1050 לוחמים. היות שכך, והיות ו-'טריז ראפאת' היווה בעצם מלכודת ארטילרית פוטנציאלית, הוחלט כי הקו הקדמי יוחזק על-ידי 3 פלוגות, בעוד הפלוגה הרביעית תשמש כעתודה ותוצב מדרום. בהתאמה, מפקדת הבטליון התמקמה ברכס דיר סמען וכוח העתודה התמקם על המדרון הדרום-מערבי של הרכס.
ב-13 ביולי תקף כוח גרמני-תורכי את 'טריז ראפאת'. קדמה להתקפה הרעשה ארטילרית עזה, אחת הכבדות ביותר במסגרת המערכה בארץ-ישראל ואולי הכבדה מכולן. ירי פגזים מקוטר שונה על ראפאת החל בשעות הבוקר. היו מספר נפגעים, אולם ללא נזק משמעותי. הלוחמים הגבירו את הערנות, אך לא היה סימן כלשהו לתנועת כוחות רגלים בחסות הירי הארטילרי. בשעה 14:00 פסקה ההרעשה הארטילרית והשקט שב לשרור בגזרה. בדיעבד, הסתבר שהירי הארטילרי בשעות הבוקר והצהרים נועד לבחון ולתקן את טיווח סוללות הארטילריה השונות, החל מארטילריית השדה ועד לסוללות הכבדות, כל זה לקראת ההרעשה הגדולה לפנות ערב והתקפת הרגלים שאחריה.
ב-17:15 החלה הרעשה ארטילרית עזה, הכבדה ביותר שחווה בטליון הגורקה אי-פעם. אחד הקצינים הבריטים של הבטליון, אשר שירת בתחילת המלחמה עם בטליון הגורקה השני (2/3) בצרפת טען כי גם שם לא חוו הרעשה ארטילרית בעוצמה כה נוראה. הירי כוון בעיקר אל הביצורים בראפאת וכן אל מפקדת הבטליון ופלוגת העתודה על רכס דיר סמען ונמשך ברציפות עד 18:20. מהרכס המרכזי דרומה לשם (אזור פדואל), נראה השטח שלפניהם אפוף עשן ואבק. קציני ארטילריה שצפו במתרחש העריכו כי בין 4,000 ל-6,000 פגזים נורו לעבר כוחות בטליון הגורקה 3/3. הלוחמים עצמם, ספונים ודחוסים בעמדות החפורות והמבוצרות, חשו כי מיליוני פגזים נורו לעברם.
מערכות הקשר קרסו מייד – האלחוט נפגע מייד בתחילה, יוני-הקשר נהרגו ולא ניתן היה להשתמש באמצעי-הקשר הוויזואליים עקב העשן והאבק. גם חוטי הטלפון נפגעו, אולם אנשי-הקשר הצליחו לשקם ולתחזק את אחד הקווים. חלק ניכר מהקשר בין הקו הקדמי למפקדה בוצע על-ידי רצים, אשר מילאו את תפקידם תוך הפגנת אומץ-לב יוצא-דופן.
ב-18:20 נפסקה ההרעשה הישירה על הכפר והירי הארטילרי הועתק והתמקד במפקדת הבטליון ואזור פלוגת העתודה ברכס דיר סמען. לאחר מספר דקות הבחינו הזקיפים בעמדות-התצפית הקדמיות בפאתי הכפר בתנועת כוחות-רגלים של האויב, תחילה מצפון-מערב, לאחר-מכן מצפון-מזרח ולבסוף גם בערוץ קטן מצפון. ההוראה ניתנה ולוחמי הגורקה מיהרו לתפוס את עמדות-הקרב. בלטו שני קצינים נפאלים, סובאדאר (מקביל לסרן) ניין סינג וג'מאדאר (מקביל לסגן) בהאגאטיר טאפה מפלוגה A, אשר זינקו ללא היסוס עם מחלקותיהם, נושאים את מקלעי הלואיס שלהם, רימוני-יד ותחמושת, איישו את עמדות-הקרב והפעילו ירי כבד ומדויק שבלם את התקדמות התוקפים.
קולונל שאו, מפקד הבטליון, קיבל ב-18:30 הודעה מפורטת מראפאת על-ידי רץ וחש אל הכפר עם כוח סיוע. הוא מצא את המצב בשליטה מלאה, כשלוחמי הגורקה, בפיקודו של מייג'ור דלטון, אפילו נהנים מהמצב של ירי מהעמדות המצוינות והמבוצרות על הכוחות התוקפים מתחתם. עד מהרה ירדה החשיכה, אולם התוקפים המשיכו לנסות ולפתח את ההתקפה עד השעה 21:00. אולם לאחר כישלון של מטח ארטילרי נוסף ולא אפקטיבי, החלו בנסיגה. תנועת וקולות (בעיקר פקודות) התוקפים נשמעו עד 23:00. בינתיים, פלוגת-העתודה הגיעה מדיר סמען וסייעה בפינוי ההרוגים והפצועים.
שני הקצינים שהוזכרו הומלצו לקבל 'עיטורים מיידיים', אולם המלצה זאת נדחתה. הסיבה לדחייה הייתה אי-הערכה ראויה של עוצמת האירוע במפקדת דיביזיה 75. בדו"ח מודיעין של הדיביזיה שפורסם אחרי ההתקפה צוין בקצרה כי פשיטה של האויב על ראפאת נהדפה באש תותחים ומקלעים. בפועל, הארטילריה הבריטית אכן מילאה תפקיד בהדיפת ההתקפה, אולם המקלעים הכבדים על רכס דיר סמען לא יכלו להתערב בלחימה. תפקידם ותפקודם של לוחמי הגורקה בעמדות ראפאת כלל לא נזכר!
מדוע? ייתכן כי הסיבה לאי-הבנת עוצמת ההתקפה ולהתייחסות הממעיטה בדו"ח המודיעין נעוצה בעובדה כי באותו תאריך ממש, ה-13 ביולי 1918, מפקדת הדיביזיה (לרבות מפקד בריגאדה 233) הייתה במפגש בגזרת החוף, הרחק מהגזרה בה החזיקו כוחות הדיביזיה, לרבות 'טריז ראפאת'. ייתכן כי למפקדים שנשארו בשטח ונשאו באחריות חסרה 'התמונה הרחבה' או שהם העדיפו למזער את האירוע ולהפגין כי 'הכול התנהל כשורה'. אולם מאוחר יותר נתפסו מסמכים של 'קורפוס אסיה', לרבות הפקודות לקראת המתקפה ומהם עלה בבירור כי ההתקפה על ראפאת הייתה הרבה מעבר לפשיטה, אלא ניסיון ממשי לכיבוש הכפר. הסתבר כי לצורך ההרעשה הארטילרית על ראפאת הוקצו כל סוללות הארטילריה במרחב, לרבות סוללות כבדות מהגזרות השכנות. במסמכים מופיעים גם נתוני הקצאת התחמושת הארטילרית עבור חלק מסוללות הארטילריה שהשתתפו בהתקפה על ראפאת – כ-3,000 פגזי תותחים בקטרים שונים וכ-300 פגזי-מרגמות. לאלו יש להוסיף מספר לא ידוע של פגזים של סוללות הארטילריה והמרגמות של קורפוס אסיה עצמו. מהמסמכים עלה גם זהות כוחות הרגלים שהשתתפו בהתקפה: בטליון 701 הגרמני ופלוגה של רג'ימנט 48.
בטליון 3/3 גורקה ספג במהלך ההתקפה 52 נפגעים (מתוכם 6 הרוגים), כולם מרסיסי פגזים ממטחי הארטילריה העזים על ראפאת. פצועים אשר נפצעו באופן קל ולא פונו לאחור לא נכללו במספר הנפגעים.
על אזור הקרב ניתן להשקיף היום מהיישובים עלי-זהב ולשם, תוך שילוב ביקור באתר הארכיאולוגי המרשים בדיר סמען, שבקרבתו התמקמה מפקדת בטליון הגורקה, כפי שצוין לעיל. אזור הקרב עצמו, הכפר ראפאת, נמצא בשטחי הרשות הפלסטינית. בקרבת מקום, בפדואל, נמצאת התצפית המרשימה המכונה 'המרפסת של המדינה' וסמוך אליה חורבות דיר קלעה, אשר גם בקרבתה התמקמו חלק מכוחות הדיביזיה ה-75 .
השארת תגובה