מאת: ערן תירוש
בשעות הבוקר של ה-1 בנובמבר 1914 הופיעו שתי ספינות-מלחמה בריטיות מול חופי עקבה ופתחו באש תותחים על העיירה הקטנה. היה זה אירוע הירי הראשון של מלחמת העולם הראשונה במזרח-התיכון! אולם מפתיע לגלות כי הירי על עקבה אירע מספר ימים לפני שבריטניה הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית ובעת שנציגיה הדיפלומטים עדיין שהו בקונסטנטינופול, דמשק וירושלים! במאמר זה נעסוק באירוע העלום בעקבה, באירועים הכלליים ובנסיבות הפוליטיות שקדמו לאירוע. כן נעסוק בהשלכות הפוליטיות והדיפלומטיות המיידיות של ירי-התותחים אשר סימלו את כניסת המזרח-התיכון למעגל המלחמה.
רקע
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה האימפריה העות'מאנית על 'ניטרליות מזויינת' – ניטרליות מלווה בגיוס נרחב, להגנת גבולותיה הארוכים של האימפריה. למעשה, כבר בתחילת אוגוסט 1914 נכרתה ברית סודית בין האימפריה העות'מאנית לבין הקיסרות הגרמנית, אולם העות'מאניים התמהמהו בנקיטת צעדים מעשיים. ב-29 באוקטובר תקפו ספינות-מלחמה גרמניות (אשר פעלו תחת דגל הצי העות'מאני) נמלים רוסים בים השחור ובעקבות כך נגררה האימפריה העות'מאנית למלחמה בפועל וב-31 באוקטובר התייצבה באופן רשמי וגלוי לצד מעצמות המרכז. ב-1 בנובמבר הכריזה רוסיה מלחמה על העות'מאנים וב-2 בנובמבר חצו כוחותיה את הגבול. השגריר הבריטי עזב את קונסטנטינופול ב-3 בנובמבר וב-5 בחודש הכריזו בריטניה וצרפת על מצב מלחמה בינן לבין האימפריה העות'מאנית.
למרות ההתמהמהות העות'מאנית בנקיטת צעדים מעשיים נראים לעין בין תחילת אוגוסט 1914 לשלהי אוקטובר, היו גם היו צעדים נסתרים מן העין. הקצין הגרמני פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין (להלן 'קרס', כפי שהוא מכונה בדרך-כלל בספרות המלחמה הבריטית) התייצב בחודש ספטמבר בדמשק כדי להתחיל את תפקידו החדש – קצין-המטה של הארמיה העות'מאנית הרביעית – ולפתוח בהכנות לקראת פעולה עות'מאנית-גרמנית עתידית אל עבר תעלת סואץ. בתחילת אוקטובר יצא קרס לסיור לאורך חלק מהגבול העות'מאני-מצרי, מניצנה לרפיח ולעזה. מעזה המשיך קרס צפונה דרך רמלה, ירושלים ושכם והגיע אל מסעודיה – קצה מסילת הברזל אשר תוכננה לחבר את שלוחת המסילה החיג'אזית בארץ-ישראל (רכבת העמק) עם ירושלים, פרוייקט שלא הושלם. באמצעות הרכבת חזרו קרס ואנשיו (בתוואי מסעודיה-ג'נין-עפולה-בית שאן-צמח-ערוץ הירמוך-דרעא) לדמשק ב-23 באוקטובר, כשבוע לפני תחילת שרשרת האירועים שתוארה לעיל.
עקבה (*)
כאמור, קרס ואנשיו קיימו את הסיור לאורך הגבול העות'מאני-מצרי לקראת תכנון מתקפה עות'מאנית-גרמנית אל עבר תעלת סואץ. התעלה היוותה אינטרס בריטי בעלת חשיבות מכרעת, בהיותה הנתיב המרכזי אשר חיבר את הודו, אוסטרליה וניו-זילנד עם הים התיכון ובריטניה. לפיכך, כבר מימיה הראשונים של המלחמה נקטו הבריטים באמצעי זהירות וריכזו כוח ימי לפיקוח והגנה על התנועה הימית במזרח הים-התיכון, בים-סוף ובתעלת סואץ. הפעילות בים-סוף בוצעה על-ידי כוח ימי קטן אשר כונה בהמשך 'פטרול הים-האדום'.
כפי שצוין לעיל, ב-31 באוקטובר 1914 הכריזה האימפריה העות'מאנית על הצטרפותה למלחמה, לצד מעצמות המרכז. התגובה הבריטית הייתה מיידית. המשחתות סקארג' (Scourge) ו-סאבאג' (Savage) פטרלו במפרץ סואץ כאשר סביב חצות ה-31 באוקטובר התקבלו הוראות אלחוטיות להתקדם אל עבר עקבה ולהפגיז את המצודה ובנייני השלטון שם.
המשחתות סקארג' ו-סאבאג' (וכן ה-פוקסהאונד וה-מוסקיטו אשר תוזכרנה בהמשך) השתייכו לדגם 'ביגל' (Beagle Class) סדרה בת 16 כלי-שיט אשר הושקו בשנים 1909-1910 וכונו גם 'סדרה G'. משחתות אלו היו קטנות וזולות יותר מהדגמים שקדמו להן והוסקו בפחם, מהדגמים האחרונים בצי אשר התבססו על-ידי מקור אנרגיה מסורתי ומיושן זה (הן נבנו כך מחשש שבעת מלחמה לא תהיה די אספקה של דלק עבור כל הצי). המשחתות מסדרה זו היו שונות מעט האחת מרעותה היות ונבנו במקביל על-ידי מספר מספנות שונות, בהתאם למפרט כללי ביותר. פה ושם נזכרות משחתות סדרה זו תחת הכינוי הכללי T.B.D’s – Torpedo Boat Destroyer, כינוי אשר נעלם במהלך שנות המלחמה לטובת השם הכללי Destroyer.
חימושן של משחתות אלה כלל ברוב המקרים תותח ימי בקוטר 4 אינץ' (102 מ"מ) שהוצב בחרטום, 3 תותחים מהירי ירי 3 אינץ' (76 מ"מ) ושני צינורות מטילי טורפדו בקוטר 533 מ"מ. במהלך המלחמה הוחלף בחלק ממשחתות אלו אחד מצינורות הטורפדו בתותח נ"מ בקוטר 47 מ"מ ובמערכות להטלת פצצות-עומק. צוות כל משחתת מנה כ-100 איש.
בדו"ח של האדמירליות הבריטית לפני המלחמה תוארה עקבה כ-"…כפר ערבי קטן בתוך ריכוז גדול של מטעי תמרים, סמוך לקצה המפרץ. סמוך לכפר יש מצודה ריבועית קטנה, המוגנת על-ידי חיילים תורכים. במקום יש מחסן-תבואה ומצרכים, המשמש את השיירות העושות את דרכן אל מכה וחזרה…". עקבה של סוף שנת 1914 הייתה עיירה קטנה ובה כ-200 מבני-מגורים בני קומה אחת, באיכות בנייה ירודה, עשויים מאבנים קטנות, מעט אבנים מסותתות ובוץ. מרבית הבתים היו מוקפים בגינות ובהם בעיקר עצי דקל ולימון. במרכז העיירה ניצבה מצודה (אשר הוזכרה לעיל) מלבנית עתיקה למראה בגודל כ-400 מטר-מרובע. חומת המצודה נבנתה מבלוקים של מטר על חצי-מטר על חצי-מטר, עובייה כמטר וגובהה למעלה מ-10 מטרים. בארבע פינות המצודה היו חרכי-ירי עבור תותחים.
עם קבלת הפקודות, הפליגו סקארג' ו-סאבאג' אל עבר עקבה, תוך התאמת מהירותן כך שתגענה אל מול העיירה לקראת עלות השחר ופתחו בהפגזה עם אור ראשון. ירי תותחי המשחתות כוון תחילה אל עבר המצודה, אולם הירי היה דליל, כדי לאפשר כניעה של המגנים. דגל לבן לא נראה וירי התותחים הופנה אל עבר תחנת המשטרה ומבנה הדואר. סך הכול נורו באותו בוקר על עקבה כ-50 פגזים. בשעות הצהריים הנחיתה ה-סקארג' קצין וחולייה בת 10 איש בליווי מתורגמן והחלה לסרוק את העיירה. במקביל, הנחיתה ה-סאבאג' חוליה קטנה בצידה השני של העיירה. הסתבר כי העות'מאנים קיבלו התראה על האמור להתרחש והעבירו הודעה בטלגרף לכוח המקומי לפנות את העיירה. התראה זו הגיעה ככל הנראה זמן קצר לפני הגעת המשחתות, שכן איש לא נמצא, אולם אותרו מספר גמלים עמוסים במעט תחמושת וציוד אישי. כמו-כן, במשרד המשטרה נמצאו חרבות, תחמושת ומסמכים בעלי-חשיבות. בסביבות השעה 17:00 הגיעה לחופי עקבה הסיירת הבריטית מינרווה. המסמכים שנתפסו הועברו אליה לתרגום, ובמקביל פתחה גם הסיירת באש על עקבה מתותחיה הכבדים.
אוניית הוד מלכותו מינרווה הייתה סיירת מדגם 'אקליפס' (Eclipse Class), אחת מסדרה בת תשע סיירות מוגנות (Protected Cruiser, דגם סיירת בו לטובת הגברת המהירות והטווח מוגנו בשריון פלדה קל רק חלקיה החיוניים של הספינה ומחסני הפחם של הספינה נבנו כשהם מספקים שכבת מיגון נוספת) סיירות אלו נבנו עבור הצי בין השנים 1893-1898 ואוישו בצוות של כ-450 אנשי צוות. החימוש הכבד כלל 11 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ), 9 תותחי 3 אינץ' (76.2 מ"מ), 7 תותחי 47 מ"מ ו-3 צינורות מטילי טורפדו בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ).
ה-מינרווה הושקה ב-1895 ופעלה בעיקר בתעלה האנגלית ובים התיכון בשנים שקדמו למלחמת העולם, בתחילת המלחמה נחשב דגם זה כמיושן. מינרווה פעלה ליירוט ספינות סוחר אשר ניסו לשוב לגרמניה ואוסטריה ולאחר מכן בזירת מזרח הים-התיכון וים סוף, נטלה חלק במערכת גליפולי ובהמשך המלחמה פעלה זמן-מה גם בזירה הימית באוקיינוס ההודי. לקראת סוף המלחמה פעלה מינרווה בחופי מזרח-אפריקה.
בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת, ה-2 בנובמבר, הפגיזה שוב מינרווה את עקבה ולאחר מכן נחת על החוף כוח נושא דגל לבן בכוונה לפגוש את הכוח העות'מאני בעיירה ולדרוש את כניעת העיירה. איש לא הופיע והכוח שב לספינה. המינרווה פתחה שוב באש מתותחיה הכבדים והרסה לחלוטין את מצודת עקבה ואת הקסרקטינים של הצבא. לוטננט (סגן) ברוס פרייסר, באותה עת קצין התותחנים של המינרווה (לימים, אדמירל הצי הבריטי והברון הראשון פרייסר של נורת' קייפ) דיווח על הפגזה זו:
"לא היה מענה, ולפיכך הפסקנו את האש; הדבר הבא אשר אירע היה הופעתו של חמור, אשר ראשו הציץ מעבר לפינה! הדבר גרם לפרצי צחוק בכל רחבי הספינה"
לאחר-מכן נחת בחוף כוח בן כ-100 איש ופתח בפעולות סריקה נרחבות. ציוד אשר היה חשש שעלול לשמש את כוחות האויב רוכז ונשרף, אולם בעקבות רוחות עזות האש התפשטה גם אל מספר מבני מגורים. צוות כיבוי-אש הגיע מהספינה ופעל לכיבוי שריפות אלו. במהלך היום הגיעו לעקבה המשחתות פוקסהאונד (Foxhound) ו-מוסקיטו (Mosquito) ו-סקארג' ו-סאבאג' הפליגו אל עבר סואץ.
במהלך היממות הבאות הורידו הסיירת מינרווה והמשחתות פוקסהאונד ו-מוסקיטו לסירוגין יחידות נחיתה אל החוף, הן לסריקות והן לכיבוי שריפות בתי-מגורים. ב-4 בנובמבר נחת בחוף כוח בן כ-200 איש, אשר פעל גם סביב העיירה, במטרה לאתר את הכוח העות'מאני אשר על-פי ההערכות הסתתר אי-שם בקרבת עקבה – פעולה שהסתיימה ללא תוצאות. באחד המקרים נתקלה חוליה בריטית קטנה בערבים מקומיים אשר פתחו עליהם באש. הבריטים השיבו באש והמקומיים נמלטו. אירוע מעניין אחר אירע ב-5 בנובמבר, עת שני מדריכים מקומיים וקצין בריטי של המשטרה המצרית בנח'ל (חצי -אי סיני) הצליחו לפתות שייח' מקומי מאזור הסמוך לעקבה לעלות על סיפונה של ה-מינרווה ולפגוש את קפטן הסיירת. השייח' הידידותי סיפר כי הוא מכיר היטב את השייח' של עקבה ואף עדכן בדבר מיקומו של השייח' באותה עת. הוא הבטיח כי ידבר עם השייח' של עקבה ואנשיו ולפעול כמיטב יכולתו למען שובם לבתיהם. קצין המשטרה הבריטי ציין כי הוא כבר פעל עם שייח' זה בעבר והיה בטוח למדי לגבי היושרה שלו. כיוון שכך, נוסח מכתב אל השייח' של עקבה, כתוב ערבית וחתום בידי קפטן ה-מינרווה. השייח' יצא לדרכו, בלוויית אחד מהמדריכים. ב-6 בנובמבר פרצו מחדש שריפות בבתי מגורים בעקבה וכוח אשר נחת בעיר הצליח ללכוד מספר מקומיים מכפרים סמוכים, אשר באו לבזוז את הבתים הנטושים.
ב-7 בנובמבר עזבה ה-מינרווה את חופי עקבה, אולם ספינות 'פטרול הים האדום' המשיכו להגיע אל חופי עקבה לעיתים תכופות במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר כל ספינה שהתה שם בתורה ל-5 ימים. מינרווה עצמה חזרה לחופי עקבה 8 (!) פעמים במהלך שלושת החודשים של סוף 1914 ותחילת 1915.
(*) סיפור התקיפה של עקבה בתחילת נובמבר 1914 הוא סיפור לא מוכר, אשר אינו נזכר במרבית הפרסומים הרשמיים הבריטים, לרבות ההיסטוריה הצבאית הרשמית של מסע-המלחמה במזרח-התיכון ולמרבה התדהמה – אף לא בהיסטוריה הרשמית של הפעולות הימיות הבריטיות! קצוות החוטים הראשונים נמצאו ב-'פורום המלחמה הגדולה', ומשם אט אט החלו לצוף קישורים שונים, לרבות קיצור יומן המלחמה של ה-מינרווה וספר המוקדש ל-'פטרול הים האדום', אשר יצא לאור ב-2015. תודה מיוחדת למיכאל רובסון, חבר העמותה למורשת מלחמת העולם ה-I בישראל ומן החברים הפעילים ביותר ב-'פורום המלחמה הגדולה', אשר הפנה אותי למקור נוסף, Naval Review, שם נמצא פרק קצר אך מפורט על אירועי עקבה. יש הבדלים קטנים בין המקורות השונים לגבי פרטי-הפרטים, אולם התמונה הכללית עומדת בעינה.
השלכות פוליטיות ודיפלומטיות
מועד ההתקפה הבריטית מן הים על עקבה מעורר תהיות וגרר תקריות דיפלומטיות. בדברי הרקע לעיל צוין מסעו של הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין בגבול העות'מאני-מצרי וחזרתו לדמשק לקראת סוף חודש אוקטובר, מספר ימים לפני ההתקפה הבריטית. בספרו 'עם התורכים אל תעלת סואץ' (יצא לאור בעברית עם מבוא ועריכה מדעית של פרופ' יגאל שפי, בהוצאת מערכות / מודן) כתב קרס כך: "…מיד עם כניסתה של תורכיה למלחמה הפגיזו ספינות מלחמה אנגליות את עקבה – נקודה קטנה וחשופה, שהייתה מאוישת על-ידי 20 ז'נדרמים. התנהגות זו של אויבנו, המנוגדת למשפט העמים…"
"המנוגדת למשפט העמים" – האמנם? יש לזכור שקרס כתב זאת מנקודת-מבט גרמנית, ואכן – הבריטים לא אפשרו מעבר של ספינות גרמניות בתעלת סואץ, בניגוד להסכמים בינלאומיים בנושא. עם זאת, ראוי לציין כי ממילא, ספק רב אם ספינות גרמניות היו נוטלות על עצמן את הסיכון של המסע אל ומעבר לתעלת סואץ עצמה, לנוכח השליטה בימים של בריטניה ובנות-בריתה. אולם מנקודת-מבט עות'מאנית היה צדק רב באמירתו של קרס – ההתקפה מהים על עקבה באה 4 ימים לפני שבריטניה הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית. זאת ועוד, הפינוי מראש של הכוח העות'מאני הזעיר אשר הוצב בעקבה הפך אותה על-פי ההגדרה המקובלת באותם ימים ל-'עיר פרזות', יישוב אשר ויתר על מאמצי ואמצעי הגנה ומלחמה, כדי למנוע הרס של היישוב ופגיעה בתושביו.
אין בשלב זה תשובה מדוע בחרה בריטניה לפעול כפי שפעלה בליל ה-31 באוקטובר – ה-1 בנובמבר, אולם ברור כי לא היה תיאום בעניין זה בין האדמירליות הבריטית לבין משרד החוץ, שכן השגריר הבריטי בקונסטנטינופול והקונסולים בערים מרכזיות ברחבי האימפריה העות'מאנית דוגמת דמשק וירושלים עדיין שהו שם בעת ההתקפה על עקבה.
נחזור אל ספרו של קרס: "… זכי פאשא הביע את הסכמתו להצעתי לכנס את הקונסולים של מדינות האויב ולהודיע להם כי על כל תורכי שייהרג בהפגזה על עיר פרזות יוצאו להורג בירייה שלושה נתיני אויב, וכי תורכיה תפצה את עצמה מרכושן של מעצמות האויב על הנזקים שייגרמו למבנים. ממשלת תורכיה גם הודיעה כי היא לא תוכל להיות אחראית לפרוץ מעשי טבח בנוצרים, שיבואו בעקבות הפגזות על ערי פרזות.
התנהגותו של הקונסול הכללי הצרפתי לאחר ההודעה הזו, אכן הצביעה על כך שתוכננה הפגזה על ערי-חוף חשופות. בהתרגשות גדולה הודיע הקונסול כי כל עיכוב הוא מסוכן, וביקש שיאפשרו לו להתקשר מיד אל האדמירל שפיקד על כוחות הצי של בעלות-הברית המסיירים מול חופי סוריה. זכי פאשה וג'מאל ביי סירבו לאפשר לקונסול הצרפתי להעביר אישית את ההודעה, והטילו עלי לעשות זאת. בשיחה שערכתי בשפה הצרפתית השתמשתי בטעות בביטוי 'כל נתין מוסלמי אשר ייהרג בהפגזה' במקום הביטוי 'כל נתין עות'מאני', וכבר באותו ערב הייתה התרגשות גדולה ברובע הנוצרי של דמשק. הקונסולים הנכבדים הפיצו את הידיעה שהקצינים הגרמנים מעוניינים לארגן מעשי טבח בנוצרים, וכי רק המוסלמים, ולא הנוצרים, נהנים מהגנתה של ממשלת תורכיה…".
ההפגזה הימית ופעילות הנחתים הבריטים בעקבה היוו את אירוע הירי הראשון של מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח-התיכון, אירוע אשר הוליך לתקרית הדיפלומטית שתוארה לעיל. לאירוע הירי בעקבה קדמו אירועים דוגמת מסעו של קרס בגבול סיני, גיוס נרחב של תושבי הארץ לצבא העות'מאני והתחלת עבודות פיתוח תשתיות. ארץ ישראל נכנסה למעגל המלחמה
תגובה אחת
השארת תגובה
חומר מרתק ביותר שהופך אור על אותה תקופה. מעוניין להצטרף לעמותה.