כיבוש צמד ה"אחיות" – יוני 1918

לעיתים, הדרך לכתיבת מאמר מעין זה המונח לפניכם עקלקלה ורצופת הפתעות. מרבית המידע הנגיש מופיע במקורות כלליים, דוגמת ספרו של ארצ'יבלד ויול 'מסעי המלחמה בארץ-ישראל' ואחרים ומעל כולם – ההיסטוריה הצבאית הרשמית הבריטית, 'פעולות צבאיות במצרים ופלשתינה' מאת סיריל פולס. בדרך הטבע, דרכם של אותם מקורות כלליים שהם מתארים בעיקר אירועים מרכזיים, שכן לא ניתן לכסות במקור יחיד את כל אירועי-המשנה (היתקלויות, סיורים ועוד) אשר התרחשו מידי יום ביומו לאורך כל גזרות קו-החזית ובשאר חלקי הארץ, ובנוסף – התייחסות ופרשנות של תהליכים ואירועים כלליים אחרים הקשורים למערכה. מקורות אחרים מוותרים מראש על המבט הכולל ומאפשרים מבט ממוקד על יחידה ספציפית, דוגמת יומני-מלחמה וספרים של דיביזיות, רג'ימנטים, בטליונים ויומנים אישיים של מפקדים ולוחמים – כל אלו חושפים רובד אחר של מציאות ופעילות צבאית יום-יומית בעורף או בקו-החזית, לעיתים פעילות ענפה וסוערת, שאין לה זכר במקורות הכלליים. זאת ועוד – ספרי הגדודים (רג'ימנטים ובטליונים) והיומנים האישיים גדושים בפרטים משניים ובאנקדוטות המאפשרים מבט אחר אל עולמם של הלוחמים דאז, מעבר לפעילות המבצעית גרידא.

האירוע המכונה בספרות מלחמת העולם בשם 'הפעולה של ארסוף' התרחש אור ל-8 ביוני 1918, כאשר שני גדודים מחטיבה 21 של דיביזיה 7 (מיירוט) כבשו צמד גבעות אשר כונו 'האחות' הדרומית' ו-'האחות הצפונית' (סמוך וממזרח למחלף חוף-השרון/שפיים של היום). ההשתלטות על גבעות קטנות אך שולטות אלו היוותה שיפור של ממש בקו הבריטי בגזרה זו בחודשים שקדמו ל-'מערכות מגידו', שכן ביממות קודם לכן השקיפו התורכים מגבעות אלו מלמעלה על המתרחש בצד הבריטי, לרבות טיווח ארטילרי וירי צלפים, אך לאחר כיבושן – עברו יתרונות אלו אל הבריטים. במקורות הכלליים זכתה פעולה קטנת-היקף אך חשובה זו לאזכור זעום: שורה בודדת בספרו של ויול, שתי פסקאות קטנות מאת אלנבי בספר הדו"ח הרשמי של 'חיל המשלוח המצרי' ופסקה מעט נרחבת יותר בספר ההיסטוריה הצבאית הבריטית. הרושם המתקבל ממקורות אלו הוא של אירוע נקודתי, קטן-היקף, המתרחש בתאריך מסוים ותו-לאו. זו התמונה המצטיירת גם מערך ויקיפדיה המתאר את האירוע (באנגלית). למרבה המזל, קיימים מקורות כתובים, צילומים וציורים המאפשרים מבט מעמיק יותר על 'הפעולה של ארסוף' ובד בבד – הצצה אל היבטים אחרים, הקשרים ואנקדוטות.

הגעת הכוחות הבריטים לארסוף

המתקפה הגדולה של 'חיל המשלוח המצרי' בפיקודו של הגנרל אלנבי בשלהי 1917 בדרומה ובמרכזה של ארץ-ישראל הביאה לכיבושן של שתי הערים החשובות של הארץ – יפו וירושלים. לאחר מנוחה קצרה, פעלו כוחותיו של אלנבי להרחקת ערים אלו מהארטילריה ארוכת-הטווח של העות'מאנים ומחשש להתקפות-נגד, זאת על-ידי הרחבת אזורי השליטה מצפון לערים.

הקורפוס ה-XXI פעל במישור החוף במבצע אשר כונה לימים 'קרב יפו', אך התנהל למעשה מצפון לעיר. בליל ה-20/21 בדצמבר 1917 צלחו שלושת הבריגאדות של הדיביזיה הסקוטית 52 (השפלה) את נהר הירקון ובמהלך ה-21 בחודש השלימו את ההשתלטות על האזורים בהם תקומנה בהמשך השכונות רמת אביב, אפקה, הדר-יוסף ורמת החייל. למחרת, ב-22 בדצמבר, התקדמו כוחות הקורפוס צפונה. על דיביזיה 52 הוטל להגיע אל הקו פרוחיה – תל אל-מוחמר – שייח' בלוטה – ג'ליל והדבר בוצע ללא קושי, בסיוע מספר ספינות אשר הפגיזו מהים את ריכוזי התורכים הנסוגים. מפקד הקורפוס ה-XXI, הגנרל באלפין, רכב בשעות אחר-הצהריים המוקדמות אל ג'ליל (בקרבת קיבוץ גליל-ים של היום) ולאחר שבחן את השטח הורה לבריגאדה 157 של הדיביזיה הסקוטית להתקדם עוד הלאה, אל השטח הגבוה יחסית שסביב ארסוף, להשתלט עליו ולבסס את האחיזה במקום. שלושה עמודי-אבן עתיקים נלקחו מחורבות ארסוף-אפולוניה והוצבו על גדות הירקון, סמוך לנקודות הצליחה של שלוש הבריגאדות של הדיביזיה (קיימות עד היום).

הסקוטים המשיכו להחזיק בגזרת החוף ובארסוף עד סוף מרץ 1918. על-אף שאין ביטוי לכך במקורות הכלליים, ממקורות אחרים עולה תמונה של שגרת יום-יום בקו-החזית אשר כללה כמובן אימונים והתבצרות, אך גם הפגזות אקראיות, צליפות, התנגשויות בין פטרולים של שני הצדדים ואף התקפות קטנות מעת לעת. רוחב הקו חייב נוכחות של שתי בריגאדות בקו החזית בכל עת בעוד שהבריגאדה השלישית הייתה בעתודה, כאשר הקסרקטין היה בבתי המגורים של הגרמנים-הטמפלרים של שרונה. הזמן נוצל להשלמות הצטיידות, רחצה ובעיקר אימונים. תיאור חיי היום-יום כולל גם אירועי ספורט, ערבי הווי, נשפים ועוד. מעבר לפעילות הצבאית, תיאור החיים בקו-החזית כולל התייחסות למזג האוויר, לפריחת סוף החורף ולציד שועלים (!). מעת לעת הועשר התפריט על-ידי דגים, אשר נאספו סמוך לארסוף – הלוחמים זרקו רימון אל הים ואספו את הדגים ההמומים אשר צפו על פני המים.

לקראת סוף חודש מרץ הוחלט כי בריגאדות הרגלים של הדיביזיה ה-52 תפלגנה לצרפת לחיזוק הכוחות שם, לנוכח 'מתקפות האביב' הגרמניות. את מקומה תפסה הדיביזיה ההודית ה-7 (מיירוט), מחוזקת בסוללות הארטילריה ודרגי האספקה של הסקוטים, אשר נותרו מאחור.

כוחות הראג' בגזרת ארסוף

בתחילת אפריל 1918 החליפה הדיביזיה ההודית ה-7 (מיירוט) את היחידות הסקוטיות האחרונות של דיביזיה 52 שנותרו בקו-החזית. דיביזיה 7 (מיירוט) הייתה דיביזיית רגלים שהשתייכה לצבא הבריטי-הודי, הצבא של הראג' הבריטי  בהודו (הראג' הוא כינוי לשלטון הבריטי בתת-היבשת ההודית). צבא זה כלל בעיקר יחידות הודיות וכן יחידות בריטיות של צבא הקבע, אשר נשלחו להודו לתקופות שירות קצובות. תקצר יריעה זו מלתאר את מורכבות הגופים הצבאיים הבריטים וההודים, את גלגוליהם השונים ושלל המסורות של כל יחידה ויחידה. עם זאת, נציין שבתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה מבנה של דיביזיה הודית כלל שדרת פיקוד בכירה בריטית ותחתם קצינים הודים. דיביזיה כללה שלוש בריגאדות (חטיבות) ובכל אחת ארבעה בטליונים (גדודים) – גדוד בריטי ושלושה גדודים הודים (גם הם בפיקוד בריטי בעמדות הבכירות).

עם תחילת מלחמת העולם, נשלחה דיביזיה 7 (מיירוט) לצרפת, אל החזית המערבית. לקראת סוף 1915 הועברה הדיביזיה למסופוטמיה והשתתפה בלכידת בגדד במרץ 1917. בסוף אותה שנה נשלחה הדיביזיה למצרים, כדי להצטרף אל 'חיל המשלוח המצרי' בחזית הלחימה השלישית (והאחרונה) שלה במלחמת העולם – ארץ-ישראל ולבנון.

בריגאדה 21 הייתה אחת משלושת הבריגאדות של הדיביזיה ההודית ה-7 (מיירוט). גם היא הורכבה מגדוד בריטי ושלושה גדודים הודים. הגדוד הבריטי היה גדוד 2 של המשמר השחור (סקוטים) והגדודים ההודים היו הגדוד ה-1 של 'קורפוס המדריכים', הגדוד ה-20 הפונג'אבי וגדוד 1/8 של הגורקה (נפאלים). גלגולים של ארבעת הגדודים קיימים עד היום בצבאות בריטניה, הודו ופקיסטן.

נתמקד בשני הגדודים אשר השתתפו בקרב ב-8 ביוני 1918, 'הפעולה של ארסוף' – הגדוד ה-1 של 'קורפוס המדריכים' והגדוד ה-2 של המשמר השחור.

רג'ימנט 'קורפוס המדריכים' (Corps of Guides) ורג'ימנט המשמר השחור (רויאל היילנדרס)

רג'ימנט 'קורפוס המדריכים' (Corps of Guides) הוקם ב-1846 והורכב מקצינים בריטים וחיילים הודים שנועדו לשירות במחוז הספר הצפון-מערבי (כיום מחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה בפקיסטן). שנים רבות הורכב הרג'ימנט משילוב של גדודי רגלים ופרשים, בהתאמה למאפיינים הגיאוגרפים של האזור בו פעל. במהלך השנים צבר 'קורפוס המדריכים' מוניטין רב ונחשב כיחידת-עילית. בדומה לסיפורם של רג'ימנטים רבים, שמו של 'קורפוס המדריכים' ומבנהו עבר שינויים רבים במהלך שנות קיומו. ב-1911, שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה, פוצל הרג'ימנט בין שני רכיביו, פרשים ורגלים.

גלגולי השמות של 'קורפוס המדריכים' המשיכו גם לאחר מכן. לאחר מלחמת העולם השנייה השתייכו שני גדודי הרגלים של 'קורפוס המדריכים' ל'רג'ימנט כוח חבל הספר'. ב-1947 הוכרז על פירוקה של הודו הבריטית ועל כינונן של שתי מדינות עצמאיות – הודו ופקיסטן (אשר ממנה התפצלה מאוחר יותר בנגלה-דש). 'הצבא הבריטי-הודי' התפצל אף הוא בין הודו ופקיסטן, למעט מספר גדודי גורקה נפאליים אשר צורפו לצבא הבריטי. 'רג'ימנט כוח חבל הספר' הפך לחלק מצבא פקיסטן ועד היום אחד מגדודיו הוא בטליון 'חיל-רגלים של המדריכים' (Guides Infantry). 

מרבית שטחה של סקוטלנד מחולק בין אזור השפלה (Lowlands) לבין אזור הרמה (Highlands). שיטת הגיוס של הצבא הבריטי הייתה מבוססת, בהכללה, על גיוס על-פי אזורים ובהתאמה קמו רג'ימנטים (במובן של מחוז או אזור גיוס) סקוטים רבים, הן בשפלה והן ברמה. הרג'ימנט הראשון והבכיר של הרמה הסקוטית, 'הרויאל היילנדרס', ידוע גם ובעיקר בכינוי 'המשמר השחור'. גלגוליו השונים קיימים ברציפות מ-1725 ועד היום.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו תחת כותרת 'רג'ימנט המשמר השחור' 25 בטליונים של המשמר השחור, שניים מהם בארץ-ישראל. פרשי היאומנרי של פיפה ופורפאר (1/1 Fife and Forfar Yeomanry), הורדו מסוסיהם במסגרת הקמת דיביזיה 74 והפכו לבטליון הרגלים ה-14 (FFY) של המשמר השחור. גם דיביזיה זו, בדומה לדיביזיה 52, נשלחה במהלך 1918 לצרפת. בטליון 2 של המשמר השחור, אשר הגיע ארצה ב-1918, היווה חלק מצבא הקבע המקצועי, דבר אשר בא לידי ביטוי ברמת חיילות גבוהה. כאמור, המשמר השחור ממשיך להתקיים גם כיום, כאחד מגדודי 'הרג'ימנט המלכותי של סקוטלנד'. 

אם כך, מסתבר שהנוכחות הסקוטית בגזרת ארסוף נמשכה ברציפות מדצמבר 1917 ועד ספטמבר 1918. תחילה על-ידי כוחות הדיביזיה הסקוטית ה-52 (השפלה סקוטית) ובהמשך על-ידי גדוד המשמר השחור (הרמה הסקוטית).

הימים שלפני – שלהי מאי  ותחילת יוני 1918

קודם שנתאר את אירועי ה-8 ביוני, יש 'לפתור' תהייה המתעוררת למקרא הדברים. כפי שניתן לראות בציורו של מקביי שהובא לעיל, ארסוף וסביבתה הקרובה היוו אזור גבוה ושולט, אידיאלי עבור קו-החזית של הבריטים. בין קו זה לבין הקו התורכי השתרע שטח הפקר נרחב, כפי שניתן להבין מהתיאורים בספר הדיביזיה ה-52 בדבר פעילות הפטרולים ובתיאור נפלא ומשעשע של מרדף אחרי שועל יפהפה שהתרוצץ בשטח שבין הקווים ועל פרש אמיץ-לב שיצא בעקבותיו אל לב שטח-ההפקר. לא ניתן היה להשקיף ביעילות מהקו התורכי (צמד 'האחיות' ומערבה מהן) אל הקו הבריטי, אולם בספר ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמי מופיע הציטוט הבא: "שתי הגבעות (הכוונה ל-'אחיות') אשר שימשו כעמדות–תצפית שימושיות של האויב, בוצרו ונשארו בידיים בריטיות". נראה שקרה משהו, 'בין לבין'. מספר רמזים בולטים לכך מצויים במקור סקוטי המתאר את פעילות המשמר השחור, לרבות בטליון 2. אמנם כותרת המפה להלן היא 'הפעולה של ארסוף', אולם היא כוללת בעיקר מיפוי של העמדות הבריטיות והתורכיות ערב הקרב.

עיון במפה מלמד כי קו העמדות והחפירות הבריטי הקדמי ערב הקרב השתרע מ-'הרכס החום' (Brown Ridge) במערב אל גבעת 'עמדת דוּד' (Dud Post) במזרח. בטקסט מתואר שלוחמי המשמר השחור, אשר תפסו את הקו ב-1 ביוני, נצרכו לעבודה מאומצת כדי להכשיר את העמדות ב-'רכס החום' לבטוחות וראויות לשהייה, עמדות אשר נתפסו יומיים קודם לכן על-ידי רג'ימנט לסטרשייר (הבטליון ה-2 של רג'ימנט זה היה הגדוד הבריטי בבריגאדה 28). אין רמז לפעולה מעין זו במקורות הכלליים (בדיעבד, נמצאה פיסקה בודדת), אולם מבדיקת רשימות החללים של הבטליון ה-2 לסטרשייר הקבורים בבית-העלמין הצבאי של חבר-העמים הבריטי ברמלה עולה כי ישנם מספר חללים מתאריך ה-29 במאי. די היה ברמזים אלו כדי לכתוב שאילתה בפורום בינלאומי העוסק ב-'מלחמה הגדולה' ולבקש מידע על פעילות הבטליון ה-2 לסטרשייר ביממות האחרונות של מאי 1918, ובעיקר מידע מתוך ספר שהוציא לאור רג'ימנט זה על פעולותיו במהלך מלחמת העולם. עד מהרה הגיעה התשובה מחבר בפורום המחזיק בספר והתמונה התבהרה.

כפי שצוין לעיל, בתחילת אפריל 1918 התייצבו יחידות הדיביזיה ההודית ה-7 (מיירוט) בקו החזית בגזרת החוף. תחילה תפס את הקו בטליון 28 של הפונג'אבים וב-16 באפריל הם הוחלפו על-ידי הבטליון ה-2 לסטרשייר. למחרת, ב-17 באפריל, יצא סרן פרגוסון עם 40 איש לאייש עמדת-יום על שטח גבוה, אשר כונה 'הגבעה הבדואית' (Bedouin Knoll – סביבת ארסוף-קדם של היום). הכוח הותקף באש כבדה של מקלעים ורובים, נסוג לאחור ודיווח כי סרן פרגוסון ו-5 חיילים נוספים נעדרים. מאוחר יותר באותו יום יצאה קבוצת-חיפוש אל עבר הגבעה, אולם לא מצאה דבר. עם שחר ה-18 בחודש, מצא אחד הפטרולים את אחד הנעדרים, כשהוא זוחל אל עבר הקווים הבריטים. הוא דיווח כי סרן פרגוסון נפצע ונלקח בשבי וארבעת האחרים נותרו בחזקת נעדרים. אנשי לסטר דיווחו כי בהמשך אותו יום ובעשרת הימים הבאים גילו התורכים אגרסיביות לא-אופיינית, לרבות ניסיון לילי לחדור לקו-העמדות הבריטי ולפגוע באחד הזקיפים.

לקראת סוף חודש מאי הוחלט לנסות ולהתקדם מעט צפונה בגזרת החוף. ב-28 במאי התמקמה מפקדת הבטליון בארסוף. על הבטליון הוטל לבצע התקפת-פתע על שני יעדים – 'הרכס החום' במערב (היישוב ארסוף המודרני), ו-'עמדת דוּד' במזרח (בצפונה של רשפון של היום). ב-20:45 ניצבו הפלוגות התוקפות בנקודות ההערכות וב-20:55 התקדמו ותקפו את היעדים. 'עמדת דוּד' נתפסה ללא התנגדות, אך ב-'רכס החום' נתקלו התוקפים בהתנגדות משמעותית. האנגלים אמנם השתלטו על קו העמדות העות'מאני בחלק הדרומי של 'הרכס החום', אולם לא הצליחו להשלים את ההשתלטות על חלקו הצפוני של הרכס. מספר התקפות-נגד תורכיות נהדפו.

עם שחר ה-29 במאי האויב עדיין החזיק בקו עמדות-רובאים בחלק הצפוני של 'הרכס החום'. הצלפים הבריטים פגעו באחדים מהם ואילצו את יתר התורכים לסגת אל הוואדי הסמוך. ההתקדמות באה בהפתעה לאויב, ולקח כחצי-שעה עד שהארטילריה שלו הגיבה למתרחש. מטחי ירי-תותחים נורו מעת לעת, בעיקר אל עבר 'הגבעה הבדואית' ואל ארסוף. מעט לאחר החשיכה, פלוגה C השלימה את ההשתלטות על יתרת 'הרכס החום', בחסות הרעשה ארטילרית יעילה. שאר הלילה הועבר בהתבססות והתבצרות בעמדות החדשות. בגזרת 'עמדת דוּד' נשמר השקט. שעות היום של ה-30 וה-31 עברו בשקט יחסי, למעט ירי-צלפים מזדמן. בליל ה-30-31 נמשכה פעילות ההתבססות וההתבצרות ב-'רכס החום' ובגזרת 'עמדת דוּד' דיווח פטרול של פלוגה B כי גבעת 'מרי הקטנה' מאוישת על-ידי התורכים. במהלך יממות אלו נהרג אחד מקציני הבטליון ו-3 בעלי דרגות אחרות. 2 קצינים ו-28 בעל דרגות אחרות נפצעו ו-2 הוכרזו כנעדרים. מספר הנפגעים התורכים הוערך ב-350. 

ראוי להדגיש כי שני שלבי ההתקדמות הבריטית (הן זה של סוף מאי והן ההתקדמות ב-8 ביוני) תאמו את הטופוגרפיה באזור והתנהלו לאורך שני רכסי הכורכר – רכס הכורכר המערבי שלאורך החוף (הגן הלאומי חוף-השרון) ורכס הכורכר הפנימי, עליו בנויים היום כפר שמריהו ורשפון ומצפון להם הגבעות השולטות הסמוכות למחלף חוף השרון – שפיים.   

כאמור, ב-1 ביוני תפס בטליון המשמר השחור את הקו. המפקדה ופלוגת העתודה התמקמו בארסוף, שתי פלוגות תפסו את הקו הקדמי והפלוגה הרביעית התמקמה ממזרח למפקדת הבטליון. שתי הפלוגות בקו הקדמי היו ממוקמות קרוב לקילומטר זו מזו, כאשר הפלוגה הימנית החזיקה ב-'עמדת דוּד' (בצפונה של רשפון של היום), ממול ומדרום לשתי הגבעות הגדולות והגבוהות יותר אשר הוחזקו על-ידי האויב וכונו, כאמור, 'האחיות'. הפלוגה השמאלית התמקמה על 'הרכס החום', המשקיף על הים.

בין הפלוגה הימנית לבין 'האחות הדרומית' נמצאה גבעה קטנה נוספת, סמוך ומתחת ל-'אחות הדרומית'. גבעה זו זכתה לכינוי 'מרי הקטנה'. עד מהרה התגלה כי האויב החזיק בגבעה זו בשעות הלילה בלבד. צוות מקלע לואיס נשלח לשם עם שחר כדי לתפוס את המקום ולהשתמש בו כעמדת תצפית במהלך שעות היום, אולם הפקודות קבעו כי באם יסתבר כי החזקת המקום עלולה להיות כרוכה בנפגעים, על הצוות לסגת לאחור. התורכים הגיבו מיידית בירי ארטילרי מדויק על 'מרי הקטנה' ובהתאם לפקודות, נסוג הצוות לאחור. למרבה הצער, אחד הלוחמים כבר נפגע קשה ולא ניתן היה להזיזו. טוראי מיואיר (Muir) התנדב להישאר מאחור עם הפצוע עד שניתן יהיה לפנותו, בשעות הדמדומים. מיואיר נשאר עם הפצוע במשך כל היום והשקה את הפצוע במים שבמימייה שלו, על אף שהוא עצמו סבל קשות מצמא בשמש הקופחת. בשעת הדמדומים, התורכים, שנהנו מיתרונות תצפית על המתרחש ומרחק קצר, הקדימו את הסקוטים, הגיעו ראשונים לגבעה ושבו את הפצוע. טוראי מיואיר, אשר נשאר לצד הפצוע עד הרגע האחרון האפשרי, הגיע חזרה אל העמדות הסקוטיות במצב של תשישות בשל השהייה בשמש ומהצמא. מאוחר יותר הוא זכה למדליה הצבאית (Military Medal). בינתיים, הפלוגה השמאלית, על 'הרכס החום', פעלה במרץ כדי לנקות את העמדות התורכיות ולבצרן – הפעם לכיוון צפון, אל פני האויב.

ה-8 ביוני 1918 – 'הפעולה של ארסוף'

עד מהרה התחוורו חסרונותיו של קו העמדות החדש, עליו השקיף האויב מעל ומטווח קצר, מה שאיפשר לו טיווח ארטילרי יעיל וירי צלפים. מפקדת הדיביזיה הורתה על פעולה לשיפור הקו על-ידי כיבוש הנקודות השולטות ובכך לאפשר תצפית בריטית אל שטחי האויב ובד בבד – למנוע אפשרות זאת מהתורכים.

הפעולה תוכננה להתבצע אור ל-8 ביוני על-ידי שני בטליונים – המשמר השחור ו-'המדריכים'. על בטליון 'המדריכים' הוטלה משימת ההשתלטות על 'האחיות' ולפיכך החליפו את שתי הפלוגות הסקוטיות אשר ניצבו עד אז על גבעות הכורכר במזרח הגזרה. המשמר השחור התרכז על החוף ובסמוך, בין 'הרכס החום' לבין ארסוף. משימת המשמר השחור הייתה להשתלט על קו גבעות גבוהות ממערב ל-'אחיות', מגבעה 170 (הגובה ברגל – מדובר בגבעת מגדל המים של קיבוץ שפיים) מערבה עד לחוף (חלק מהגן הלאומי חוף השרון של היום).

מצבת כוח-האדם של הבטליון הסקוטי היה 20 קצינים ו-614 דרגות אחרות. הוטל עליהם להתקדם כ-800 מטר בגזרה ברוחב של כ-600 מטר, אל מעבר לקווי העמדות התורכיות (ראו במפה). פלוגות מס' 3 ו-4 יועדו לביצוע ההתקפה, בתמיכה של קבוצות 'ניקוי' מפלוגה מס' 2, בעוד פלוגה מס' 1 שימשה כעתודה.

שטח הכינוס לקראת ההתקפה נקבע בוואדי התלול שבחזית ולמרגלות הביצורים ברכס החום (מופיע במפה כ-Cameron Creek. זהו הוואדי המפריד בין ארסוף המודרנית לבין הכניסה הדרומית לגן הלאומי חוף השרון). ב-03:20, התקדמו שתי הפלוגות התוקפות ונערכו בשטחי הכינוס, פלוגה מס' 4 מימין בארבע גלים (שורות), פלוגה מס' 3 משמאל בשני גלים. קבוצות 'הניקוי' של פלוגה מס' 2 נערכו מאחורה, מוכנות לקריאה על-פי הצורך.

ב-03:30 החלה הרעשה ארטילרית על העמדות התורכיות ובשעה 03:45 החלו הלוחמים להתקדם, בחיפוי מסך-אש ארטילרי זוחל. ההתקפה בוצעה במדויק על-פי המתוכנן ושתי הפלוגות הגיעו ליעדן בזמן ועם נפגעים מועטים. האויב הופתע לחלוטין וגילה התנגדות מועטה; 4 קצינים וכ-70 דרגות אחרות נפלו בשבי ונתפסו שתי מכונות-יריה (מקלעים כבדים) וארבע רובים אוטומטיים (מקלעים קלים). קבוצת  מטילי-רימונים השמידו את 'עמדת החוף' (Beach Post) התורכית על-ידי השלכת רימונים על העמדה מהמצוק שמעל (כיום נמצא במקום זה דק-עץ יפהפה, על תוואי שביל המצוק של הגן הלאומי חוף-השרון). הסקוטים החלו מייד להתבסס במקום, אך עד-מהרה החלה אש ארטילרית כבדה של האויב, אשר הבין בשלב זה את המצב.

בינתיים, לוחמי בטליון 'המדריכים' לכדו את שתי 'האחיות' ותוך זמן קצר החלה הרעשה ארטילרית כבדה גם עליהם. בחסות ההרעשה, נערכה ב-06:40 התקפת-נגד עות'מאנית עזה אשר הצליחה להדוף חלק מ-'המדריכים' לזמן קצר מהעמדות אותם כבשו. במקביל, כוח תורכי אחר, חמוש ברימונים, נע במורד ואדי רדוד בתפר שבין גזרת 'המשמר השחור לבין גזרת 'המדריכים' (מופיע במפה כ-Doncaster Wadi, פחות או יותר בתוואי כביש מס' 2 של היום).  קבוצת מטילי-רימונים סקוטים מפלוגה מס' 4 פעלה מיידית כנגד התוקפים והדפה אותם לאחור, ובכך אבטחו את האגף הימני של הסקוטים ואת האגף השמאלי של 'המדריכים'. פלוגת העתודה הסקוטית, פלוגה מס' 1, שגרה שתי מחלקות לסייע ל-'מדריכים' – המחלקות ביצעו מהלומת-נגד נועזת על 'האחות הצפונית' וסייעו ל-'מדריכים' לשוב ולהשתלט על העמדות שלכדו קודם-לכן. מאוחר יותר, מפקד 'המדריכים' הגיע במיוחד אל מפקדת הסקוטים להביע את הערכתו על פעולתם של שתי המחלקות של פלוגה מס' 1. שני הבטליונים לכדו 110 שבויים, מרביתם על-ידי המשמר השחור. ההערכה הייתה שמספר הנפגעים של האויב היה כ-300.

האבדות הבריטיות, בעיקר כתוצאה של אש הארטילריה של האויב, היו 63 הרוגים ו-204 פצועים. כנהוג, החללים הסקוטים והבריטים (הקצינים של 'המדריכים') נקברו סמוך לשדה-הקרב ולימים הועברו שרידיהם לרמלה. קבריהם של אחדים לא אותרו והם מונצחים באנדרטת-הזיכרון בהר הצופים. כנהוג אצל ההודים, גופות החללים נשרפו ושמותיהם מונצחים באתר ההנצחה ההודי בהליופוליס, קהיר.   

לאחר הקרב

שוב, בניגוד לתמונה המצטיירת מהמקורות הכללים והרשמיים, הפעילות הצבאית סביב קיבוץ שפיים של היום לא הסתיימה ב-8 ביוני 1918, 'הפעולה של ארסוף'. ירי ארטילרי ופעילות צלפים המשיכו לגבות מחיר מהיחידות בקו-הקדמי. כך, למשל, ב-10 ביוני, הפגין אחד מנושאי-האלונקות אומץ-לב יוצא-דופן בעת פינוי פצוע מהקו-הקדמי ובהמשך זכה לעיטור-כבוד על כך. קצין הרפואה הגדודי עצמו, סרן קמרון, נפצע יומיים לאחר-מכן. המפקד הזמני של הבטליון, רב-סרן קוצ'רן, נפגע מירי צלף בשעות הערב המאוחרות של ה-8 ביוני, במהלך סיור שערך בעמדות שנכבשו. כנהוג, כל יחידה כינתה אתרים בשטח (גבעות, ואדיות וכו') בכינויים משלהם ושמותיהם של שני הקצינים שנזכרו שולבו גם במפה שהוצגה לעיל (וכן קצינים של יחידות אחרות שלחמו באזור). עמדות חדשות הוקמו באזור המהווה היום את החלק הצפוני של הגן הלאומי חוף-השרון וזכו לכינוי 'מצודת קוצ'רן'. ב-11 ביוני ניסו התורכים להשתלט על עמדות אלו, אולם נהדפו והותירו אחריהם אחריו 7 הרוגים, ביניהם 2 גרמנים. 

אירוע מוזר אירע כאשר אחד הקצינים מצא באחד מהחפירות שנכבשו 'מקל כפתורים' בריטי. ישנם מספר שמות וכינויים לחפץ זה, אשר היה חלק מציודו האישי של כל לוחם. מדובר במעין לוח קטן, דק, צר וארוך, בעל חורים, חריצים ועיקולים. את הלוח היו מצמידים לבגד, באופן שהלוח חצץ בין הבד לבין כפתורי-הנחושת, כדי להגן על המדים מפני חומר-ההברקה בו נעשה שימוש בעת ניקוי והברקת הכפתורים. הקצין שם לב שעל החפץ מופיע מספרו האישי הרג'ימנטלי ושמו של טוראי מאהון, אשר היה בשבי התורכי לזמן קצר בפברואר 1917 וחזר אל הבטליון ימים ספורים לאחר-מכן. טוראי מאהון זיהה את החפץ, אשר נלקח ממנו על-ידי שוביו ליד בגדד, למעלה משנה קודם לכן.

ג'יימס מקבי, אשר שימש כאמן-מלחמה רשמי במסגרת 'חיל המשלוח המצרי', הגיע לגזרת ארסוף מספר פעמים במהלך 1918 ויצר מספר איורים וציורים. הדמויות של החיילים הפונג'אבים משכו את תשומת ליבו:

המסורת ממלאת תפקיד מרכזי בתרבות בריטניה וחבר העמים הבריטי בכלל, ובצבאות מדינות אלו בפרט. דומה שבסקוטלנד שימור המסורת הוא בעל-ערך גבוה באופן מיוחד, דבר הבא לידי ביטוי בסמלים, מנגינות, פרטי לבוש ייחודיים ועוד. כבר ב-1795 הוענקה לרג'ימנט המשמר השחור 'נוצת מצנפת' אדומה (Red Hackle – למעשה, מדובר בקבוצת-נוצות, מעין ציצית-נוצות), אשר הפכה לאחד מסימני-ההיכר הפיזיים הבולטים ביותר של הרג'ימנט. הלוחמים ענדו אות-מזהה ייחודי זה על כל כיסוי-ראש שחבשו בעת פעולה או קרב. והנה – 'הפעולה של ארסוף' צוינה כאירוע הראשון מאז 1795 בו נכנסו חיילי המשמר השחור לפעולה ללא האות המזהה על כיסוי הראש. ב-4 ביוני הופצה פקודת שגרה כללית אשר אסרה על שימוש באות או סימן כלשהו על קסדת החאקי, באם לא ניתן לכך אישור מפורש בפקודות. הרקע לפקודה זו היה כי במהלך המלחמה חל רפיון בהקפדה על הלבוש בצבא הבריטי ויחידות רבות החלו לענוד סמלים שונים שלא על-פי החוקים והתקנות ומסיבה זו בדיוק הופצה פקודת השגרה הכללית. אולם, כמובן, המקרה הסקוטי הוא ייחודי – הזכות לענוד את מצנפת-הראש האדומה, זכות שהושגה בשדה-הקרב, עוגנה בתקנות והיוותה חלק מכיסוי-הראש בכל אירוע. מזכר בעניין זה יצא ב-1882 לכל מפקד בצבא ובו ציין כי הנוצה האדומה היא אות כבוד ייחודי של רג'ימנט הרמה המלכותי (הרויאל היילנדרס) – המשמר השחור. אולם בימים שיצא אותו מזכר עדיין לא היה שימוש בקסדות-חאקי, ומכאן שנושא זה לא נכלל בפקודות ותקנות הלבוש הצבאי (…). לאחר שנודע בסקוטלנד כי במהלך 'הפעולה של ארסוף' לא נענדה נוצת-המצנפת האדומה סערו הרוחות. פניות ייצוגיות הוגשו מיידית בשם הרג'ימנט. לוטננט-קולונל סטיוארט, מפקד הבטליון ה-2, אשר היה בביתו בבריטניה בחופשת-מחלה, פנה מיידית אל 'קולונל הרג'ימנט', הגנרל סר ג'ון מקסוול. זמן קצר לאחר-מכן, ב-28 ביוני, נשלח ממשרד המלחמה המברק הבא אל כל החזיתות: "בטליונים של המשמר השחור זכאים לענוד את הנוצה האדומה על קסדות-חאקי ועל 'טאם-או-שאנטר' (Tam O’ Shanter – המצנפת הסקוטית השטוחה). הנוצה (Hackle) תסופק רג'ימנטלית". כך, בפחות מחודש לאחר הוצאת הפקודה ושלושה שבועות בלבד אחרי שהלוחמים הסקוטים לחמו ללא נוצת-המצנפת לראשם בפעולה מצפון לארסוף, חודשה הזכות לענוד את הנוצה האדומה ואושררה לצמיתות על-ידי הסמכות הגבוהה ביותר.

מרבית האתרים המצוינים במפה הסקוטית ניתנים לזיהוי בשטח בנקל, בעיקר לאורך רכס הכורכר הסמוך לחוף. יהודה זיו המנוח הצביע בפניי לפני למעלה מ-40 שנה על גבעה קטנה בתחום אדמות ארסוף-קדם וציין כי זו שימשה כעמדת ארטילריה תורכית ('התל הבדואי' – Bedouin Knoll במפה). דני מנהיים מארסוף-קדם הראה לי רסיסי תחמושת שנאספו מהשטח לאורך השנים. תמר שגיא מארכיון שפיים סיפרה כי ילדי הקיבוץ אספו בזמנו שרידים רבים באזור בו נמצא היום הגן הלאומי חוף-השרון, לרבות גולגולת (!) וברקתה חור עגול של ירי. תמר סיפרה כי הגולגולת הוצגה בחדר-הטבע בקיבוץ והייתה כמובן מוצג מרכזי מעורר-עניין. אחד מאנשי הקיבוץ דאז טען כי מדובר בגולגולת של חייל תורכי. גם היום מתגלים מעת לעת שרידים מתקופת 'המלחמה הגדולה' בתחומי הגן הלאומי.

ב-1 ביולי הוחלף בטליון 2 של רג'ימנט המשמר השחור בקו-החזית על-ידי בטליון הגורקה 1/8. בשבועיים הראשונים של יולי שימש הבטליון כעתודה של הבריגאדה ולאחר-מכן בעתודה הדיביזיונית עד ה-12 באוגוסט. הסקוטים שבו אל קו-החזית בגזרת 'האחיות' לשבועיים, עד ל-28 באוגוסט, ובתקופה זו ביצעו עבודת פטרולים מצוינת שזכתה לשבחי מפקד הדיביזיה, שכתב: "האינפורמציה שנאספה בעלת ערך רב; התעוזה והיוזמה של הפטרולים והצלחתם מעידים על הסטנדרט הגבוה של האימונים".

תוואי השטח סביב 'האחיות' יצר מעין בליטה בריטית בקו-החזית (ראו מפה), בשטח שממערב וממזרח לקיבוץ שפיים של היום. בליטה זו הייתה מעין 'מקפצה' ממנה זינקו ב-19 בספטמבר 1918 חלק מכוחותיו של אלנבי למשימותיהן במסגרת 'קרב השרון', שהיווה חלק מ-'מערכות מגידו', האופנסיבה שהביאה להשמדת הצבא התורכי. על-כך, בהזדמנות אחרת.