רעננה וסביבתה במלחמת העולם הראשונה

ב-1912, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוקמה בעיר ניו–יורק חברת  "אחוזה א' ניו יורק, חברה יהודית–אמריקנית להתיישבות בארץ–ישראל". באביב 1914, חודשים ספורים לפני תחילת המלחמה, הגיע נציג חברת 'אחוזה' לארץ–ישראל, אולם בטרם חתם על חוזה רכישה שב לארצות–הברית. עם פרוץ המלחמה ובמהלכה ניתק הקשר עם ארץ–ישראל, שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. לאחר המלחמה, ב-1920, שבו והגיעו ארצה נציגי החברה האמריקנית כדי למצוא נחלה ראויה. לאחר מספר חודשים אותר מקום מתאים ובתיווכו של יהושע חנקין נרכשו אדמות מהכפר ח'רבת עזון, המוכר גם בשם טבסור. ב-1922 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע, שהיוותה זמן לא–רב קודם לכן זירת–קרב מרכזית באחת המערכות הצבאיות העלומות והמרתקות ביותר בתולדות ארץ–ישראל. בשורות הבאות ננסה למלא פער זה.

'מערכות מגידו' הוא הכינוי שניתן, זמן–מה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, למתקפה (אופנסיבה) של צבא הגנרל אלנבי בספטמבר–אוקטובר  1918, שהחלה במרכז ארץ–ישראל והביאה להשתלטות על צפונה של הארץ ועל סוריה. מערכה זו נחשבת למופת צבאי הנלמד עד היום בבתי–ספר צבאיים ברחבי העולם. מעת לעת מתארחות בישראל קבוצות–קצינים מצבאות שונים הבאות ללמוד על המערכה תוך שילוב ביקור בשרון, האזור המרכזי בשלב הראשון והמכריע של 'מערכות מגידו'. שלב זה זכה מאוחר יותר לכינוי הרשמי 'קרב השרון', כאשר הקרבות באזור עליו הוקמה לימים רעננה זכו לכינוי 'קרב טבסור'.

התייצבות קו–החזית בשרון

בשלהי 1917, במסגרת 'קרב יפו', בחודש דצמבר של אותה שנה, צלחו כוחות בריטים את הירקון, הדפו את הכוחות העות'מאנים צפונה וייצבו קו מארסוף מזרחה, דרך האזור עליו הוקמו בהמשך כפר-שמריהו וצפונה של הרצליה ומשם לכיוון דרום-מזרח ודרומה אל קרבת תל אל-מוחמר (תל קנה בהוד השרון) ומשם בכיוון מזרח-דרום-מזרח אל גדות הירקון, סמוך וממזרח לטחנות פרוחיה ואבו-רבאח.

המערך הבריטי במערב קו-החזית נבנה ברובו באזור עליו הוקמה בהמשך הרצליה – קווי חפירות, תעלות-קשר, מוצבים, מחנות, מערך רפואי ומצבורי אספקה: מים, מזון, ציוד, נשק ותחמושת. כדי להקל על האספקה לקו-החזית, הגדילו הבריטים לעשות והניחו מסילת-רכבת צרה, מנמל יפו ועד סמוך למקום בו הוקם בהמשך קיבוץ גליל-ים.

במהלך החודשים שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918 בנו העות'מאנים בהדרגה מערך הגנה אימתני לרוחב השרון. הייתה זו הגזרה היחידה של קו-החזית הארץ-ישראלי בו נמתח מערך חפירות וביצורים רצוף, מג'לג'וליה אל החוף. המערך כלל בין שניים לשלושה קווי-חפירות, בעומק שבין כקילומטר וחצי לחמישה קילומטר. מרכז מערך הביצורים היה בטבסור (היא ח'רבת עזון), ומכאן כינוי מערך ההגנה כולו, 'ביצורי טבסור'.

הערכות הצבאות בגזרת רעננה, ערב 'מערכות מגידו'. ניתן לראות במפה את חלוקת הגזרות בין הדיביזיות של שתי הצבאות וכן את רוחב שטח-ההפקר (קטע מתוך מפה של ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית)

מערך הגנה שני, פחות מפותח, השתרע כשמונה קילומטר צפונה והעות'מאנים החלו אף לפתח מערך הגנה שלישי, מטול-כרם לכיוון שפך נחל אלכסנדר.

במהלך החודשים שבין דצמבר 1917 לבין ספטמבר 1918 כמעט ולא חלו שינויים בקו החזית, למעט תיקונים בריטים מינוריים פה ושם. בין קווי-החזית בהם החזיקו שני הצבאות, הבריטי והעות'מאני, השתרע שטח-הפקר ברוחב ממוצע של כקילומטר, אך בפועל, רוחב שטח-ההפקר נע בין מאות מטרים בודדים למספר קילומטרים.

'יילדירים' מול חיל המשלוח המצרי

הצבא העות'מאני במזרח-התיכון כונה 'יילדירים' (אבחת ברק) וכלל מספר ארמיות – במערב ארץ-ישראל, ניצבה הארמיה השמינית, אשר מפקדתה ישבה בטול-כרם. הארמיה חולקה לקורפוסים, דיביזיות, בריגדות ובטליונים (בהתאמה – גייסות, אוגדות, חטיבות וגדודים). ערב 'מערכות מגידו', הוחזקה הגזרה עליה הוקמה בהמשך רעננה על-ידי הקורפוס ה-XXII שמפקדתה ישבה בא-טירה ובקו הקדמי ניצבו  שתי דיביזיות רגלים – במערב דיביזיה 7 (כ-7 ק"מ) וממזרח לה הדיביזיה ה-20 (כ-5 ק"מ). גבול הגזרה בין שתי הדיביזיות עבר בטבסור.

בנוסף לכוחות הרגלים, עמד לרשות הקורפוס ה-XXII מספר גבוה יחסית של קני-ארטילריה, תותחים בקטרים שונים וכן כוחות רכובים. עם זאת, חשוב לציין כי הצבא העות'מאני היה שרוי בשלב זה במורל נמוך, וסבל ממחסור בציוד וכוח-אדם וכתוצאה מאלו – נוצרה בעיית עריקות נרחבת.   

שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בחזית מצרים וארץ-ישראל, בהובלה ופיקוד בריטי (אלנבי), היה 'חיל המשלוח המצרי' (על-שם בסיס-האם של צבא זה שהיה במצרים). על-אף הדמיון במרבית שמות סוגי מבני-היחידות הצבאיות, צבא זה היה גדול יותר ומצויד טוב בהרבה מהצד העות'מאני. צבא אלנבי חולק לשלושה קורפוסים, שניים רגלים ואחד רכוב, כאשר במערב הארץ ניצב קורפוס הרגלים ה-XXI. במהלך שנת 1918 חלו שינויים מפליגים בהרכב כוח-האדם של 'חיל המשלוח המצרי' – עקב התפתחויות מדאיגות בחזית האירופאית, אלנבי נאלץ לשלוח חלק ניכר ממיטב היחידות הבריטיות שעמדו לרשותו אל החזית המערבית ובמקומם נשלחו אליו יחידות אחרות, רובן הודיות, מהחזית המערבית, מסופוטמיה ומהודו עצמה.

צבא אלנבי עבר תהליך שכונה בידי הבריטים 'הודיזציה' (Indianization), התאמה לפורמט שהיה נהוג בצבא הבריטי-הודי – במרבית חטיבות הרגלים נותר גדוד בריטי, אליו הצטרפו שלושה גדודים הודים. במקביל ובנוסף לדיביזיות (אוגדות) הרכובות הקיימות, הוקמו שתי דיביזיות פרשים חדשות, גם הן במתכונת הצבא הבריטי-הודי, כאשר בכל חטיבת-פרשים היה גדוד בריטי אחד ושני גדודים הודים. קיצורו של דבר – מרבית היחידות הלוחמות של צבא אלנבי ערב צאתו ל-'מערכות מגידו' היו הודיות, לרבות בגזרה עליהן תקומנה בהמשך הרצליה ורעננה.

ההערכות – ספטמבר 1918

חלק מהיחידות ההודיות כללו מגויסים חדשים, ללא ניסיון צבאי קודם. לכן, מאמץ רב הושקע באימונם והכנתם למתקפה המשמשת ובאה. בין השאר, התנסו החיילים החדשים בפטרולים, פשיטות ואפילו כיבוש מוצבי-אויב. שני אירועים בולטים מעין אלו אירעו בחלק המערבי של השרון: ב-8 ביוני תקפו כוחות הודים ובריטים מוצבים עות'מאניים מצפון לארסוף (סביבת שפיים) וכבשו אותם לאחר קרב קשה. ב-27 ביולי יצאו כוחות הודים-סיקים מאזור צפון הרצליה של היום ופשטו בהצלחה מרובה על העמדות העות'מאניות ב-'רכס פיפר' (דרום רעננה, ממזרח לרחוב ירושלים).

אחד ההיבטים המרתקים של 'מערכות מגידו' היא דקדקנות ההכנות  – תכנון לפרטי-פרטים; הונאה של האויב; עיבוי הכוחות תוך הקפדה על חשאיות; הערכות רפואית; ריכוז מזון, מים ואמצעי-לחימה ועוד. ערב המערכה ניצבו בשרון חמש דיביזיות רגלים זו לצד זו. ממערב – דיביזיה 60 באזור שמצפון לארסוף ובמזרח – דיביזיה 54 הבריטית, מחוזקת בכוח צרפתי, בדרום-מערב השומרון. ביניהן, בלב השרון, ניצבו שלוש דיביזיות בריטיות-הודיות: דיביזיה 7 (מיירוט) באזור שממזרח לכביש 20 של היום ועד סביבת רחוב ירושלים, דיביזיה 75 באזור צפון-מזרח הרצליה של היום ודיביזיה 3 (לאהור) באזור עליה יקומו בהמשך רמות-השבים וחלקה הדרומי של הוד-השרון. בשעות שקדמו לתחילת ההתקפה נעו אל קרבת קו-החזית גם שתי דיביזיות פרשים – דיביזיית הפרשים 5 נערכה על חוף הרצליה ודיביזיית הפרשים 4 נערכה סמוך למחלף גלילות של היום. דיביזיית פרשים שלישית, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה, המתינה מעט מאחור.  

קרב השרון – ה-19 בספטמבר, 1918

כאמור, 'קרב השרון' הוא הכינוי שניתן לשלב הפותח של 'מערכות מגידו'. כבר צוין כי לרוחב השרון ודרום-מערב השומרון נפרסו לא פחות מחמש דיביזיות רגלים, וקרוב ל-400 תותחים הוקצו לסייע להן. על דיביזיות הרגלים הוטל תחילה להבקיע את קו-החפירות העות'מאני הקדמי ולאחר-מכן לנוע בתנועת מניפה מזרחה, אל עבר מרגלות הרי-השומרון, תנועה המזכירה מעין 'פתיחת דלת'. ברגע ש-'הדלת' נפתחה, על דיביזיות הפרשים הוטל לפרוץ קדימה אל עבר צפון השרון ומשם אל עבר עמק יזרעאל, במטרה לכתר מצפון את הצבא העות'מאני בשומרון.

בשעה 04:30, אור ל-19 בספטמבר, פתחו התותחים בהרעשה ארטילרית כבדה, בסיוע אש תותחים מספינות בים. זה היה גם הסימן לגדודי הרגלים לעזוב את קווי החפירות ולנוע בחסות החשיכה וההרעשה הארטילרית אל נקודות ההערכות. לכל גדוד נקבע קצב התקדמות משלו, בהתאם לתנאי הקרקע באזור בו הם תוכננו להתקדם, והארטילריה החלה לסייע בהתקדמות זאת באמצעות מסך-אש זוחל על-פי קצב ההתקדמות שנקבע (כין 50 ל-100 מטר לדקה). 

קרב השרון – פעילות הכוחות הרגלים בסביבת רעננה

תקצר יריעה זו מלתאר כל אירועי ה-19 בספטמבר 1918. נתמקד בפעילות שתי דיביזיות הרגלים אשר לחמו בגזרה עליה תקום בהמשך רעננה.

על דיביזיה 7 (מיירוט) הוטל תחילה 'לנקות' את האזור המהווה היום את חלקה המערבי של רעננה, כדי לאפשר לדיביזיית הפרשים 4 לפרוץ אל מרכז השרון. לאחר מכן סבו כוחות הדיביזיה מזרחה,  אל עבר טייבה. במערב גזרת קו החזית של הדיביזיה, פרץ גדוד 2 של 'המשמר השחור' הסקוטי קדימה והשתלט על קו הביצורים העות'מאני הראשון, על רכס פיפר. גדוד גורקה 1/8 עבר דרכו והמשיך את ההתקדמות צפון-מערבה, השתלט על ביצורים נוספים ותפס כ-350 שבויים. גלגולים של גדודים אלו קיימים עד היום בצבאות בריטניה והודו. לצידם, מימין, שישה בטליונים תחת פיקוד חטיבה 19 (מחציתם פונג'אבים) נעו אל עבר לב מערך הביצורים של טבסור ומשם צפונה אל מעבר א-זורקיה (סמוך וממערב לכלא השרון) שם הצטיינו לוחמי גדוד רובאי נפאייר 125, אשר גלגול שלו קיים אף הוא עד היום בצבא הודו.

מימין פעלה דיביזיה 75. כוחות הדיביזיה התקדמו מהאזור בו הוקמו בהמשך שכונותיה המזרחיות של הרצליה אל האזור שלימים יהפכו למרכז ומזרח רעננה. בטליון הרובאים 58 פרץ אל עבר טבסור עצמה כשלצידם בטליון הרובאים 1/152. מימין להם, באזור צומת רעננה מרכז של היום, הבקיעו בטליונים אחרים אל עבר מיסכה (ממערב לרמת הכובש) ואל א-טירה. סביב א-טירה נתקלו התוקפים בהתנגדות עזה. בשלב זה הצטרף למערכה גדוד 3 של רובאי קשמיר (גדוד שמקורו בנסיכות קשמיר וגלגול שלו קיים עד היום בצבא הודו) וכן כוח של פרשים ורכבים משוריינים. לנוכח הלחץ המחודש והמתוגבר נסוג הכוח התורכי ופינה את א-טירה.

כיבוש מערך ביצורי טבסור הסתיים בתוך שעות ספורות וכוחות הרגלים הבריטים וההודים סבו מזרחה אל עבר ג'לג'וליה, קלקיליה וטול-כרם שלמרגלות הרי השומרון, לביצוע המשימות הנוספות שהוטלו עליהם.