החייל העות'מאני האחרון בירושלים

במהלך השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התפרסמו מעת לעת בתקשורת העולמית מספר מקרים של גילויים של חיילים יפנים אשר הסתתרו ביערות בגואם ובאיים פיליפיניים, היות ולא ידעו כי יפן נכנעה והמלחמה הסתיימה ב-1945. על-פי חלק מהמקורות, כ-4,000 חיילים יפנים התחמקו מהכוחות האמריקאים והתחבאו בג'ונגלים המקומיים. מרביתם נכנעו או נהרגו תוך זמן לא רב, אולם היו מקרים של חיילים יפנים אשר שרדו ביערות זמן רב. המקרה המפורסם ביותר הוא של קצין המודיעין היפני הירו אונודה, אשר הסתתר באי לובאנג ויצא ממחבואו ב-1974, קרוב ל-30 שנה אחרי סיום המלחמה. ב-2005 סערה יפן כשנודע על שני יפנים, בשנות השמונים לחייהם, אשר הסתתרו באי מינדנאו, אולם השניים נבהלו כנראה כשהבינו כי הידיעה על קיומם עוררה מהומה תקשורתית ולא הופיעו למפגש שנקבע איתם. לפיכך, לא ניתן היה לאשש את זהותם וסיפורם.

אולם דומה שסיפורם של החיילים היפנים ממלחה"ע השנייה מתגמד מול סיפורו של החייל העות'מאני האחרון בירושלים, מימי מלחה"ע הראשונה. סיפורו נחשף לראשונה לפני חמישים שנה, בדיוק השבוע, במאי 1972. גרסת הסיפור להלן עובדה על-ידי ממספר מקורות, כולם תורכים.

במאי 1972 הגיע לישראל העיתונאי אילהאן ברדקצ'י, אשר הצטרף למשלחת תורכית של פוליטיקאים, פקידי-ממשל ואנשי-עסקים, באירוח משרד-החוץ הישראלי. ביום הרביעי של סיור המשלחת הם הגיעו למתחם חראם א-שריף (הר הבית), ושם משך את תשומת-לבם של ברדקצ'י וחברו, סעיד טרזיאוגלו (עיתונאי אף הוא), אדם גבה-קומה ובעל-חטוטרת, להערכתם כבן 90. ברדקצ'י שאל את המדריך לגביו וזה ענה: "אינני יודע. מאז שאני יכול לזכור, הוא תמיד ניצב כאן וממתין. ממתין עד שקיעת-החמה. ככל הנראה משוגע. אינו מבקש דבר מאיש ואינו מביט על איש". ברדקצ'י לא קיבל תשובה זו ותהה האם עליו לפנות לאיש הזקן בעל המבט הזועף והפנים המצולקות, העומד זקוף בראש גרם-המדרגות, לבוש מדים ישנים ומטולאים וקלפק (סוג כיסוי ראש) לראשו. הוא שם לב שהאיש לא מש ממקומו וכאשר התקרב אליו, בגחמה של רגע, פנה אליו בתורכית ואמר לו "שלום עליכם, אבא". הזקן פקח עיניו וענה בהיסוס-מה: "עליכם השלום, בן". ברדקצ'י נישק את ידיו ושאל אותו למעשיו במקום והזקן השיב: "אני קורפורל (רב"ט, רב-טוראי) חסן, מהקורפוס ה-20, גדוד 36, פלוגה 8 של צוות המקלעים הכבדים". הזקן המשיך לדבר, בדומה לחייל המוסר דיווח למפקדיו: "חיילינו פשטו על הבריטים בחזית תעלת-סואץ ב-'מלחמה הגדולה'. צבאנו המהולל הובס בתעלה. עכשיו היה צורך לסגת. איבדנו אדמות אותן ירשנו מאבותינו, בזה אחר זה. ואז, הבריטים הגיעו אל שערי קודס והשתלטו עליה. אנו נשארנו כחיל-מאסף בקודס". על-פי אחד המקורות, כוח-המאסף נותר כדי שמור על הסדר ולמנוע ביזה של אתרי-הקודש שעל ההר, עד שהבריטים ישלימו את ההשתלטות על העיר. במקור אחר נכתב כי שמו המלא של הקורפורל היה חסן אל-איג'דרי.

אולם נראה כי מפקדו של כוח-המאסף ראה את תפקידו אחרת, הרחק מעל ומעבר לשמירת הסדר ומניעת ביזה. הזקן המשיך: "יחידת חיל-המאסף שלנו כללה 53 חיילים. קיבלנו את הידיעה כי לאחר הסכם הפסקת-האש (הסכם מודרוס) הצבא התפרק. הלוטננט שלנו  אמר לנו כך: 'אריות שלי, ארצנו במצב קשה. הם משחררים את צבאנו המהולל וקוראים לי לאיסטנבול. עלי ללכת, שכן אינני יכול להפר פקודה. מי שחפץ בכך, יכול לשוב לביתו, אולם אם תקשיבו לדבריי, יש לי בקשה מכם: קודס היא ירושת הסולטן סלים. הישארו על המשמר כאן. אל תניחו לאנשים לחשוש בעניין "העות'מאנים עזבו, מה נעשה עכשיו". המערביים יעלזו באם העות'מאנים יעזבו את הקיבלה (כיון התפילה באסלאם) הראשונה של נביאנו האהוב. אל תניחו לרמוס את כבוד האסלאם ותהילת העות'מאנים". חסן הזקן המשיך ואמר: "חיילנו נשארו בקודס. והנה, כמעט לפתע, השנים הארוכות חלפו. אחיי מהיחידה נפטרו זה אחר זה. לא נקצרנו על-ידי האויב, אלא על-ידי השנים. רק אני נותרתי כאן. רק אני, קורפורל חסן בקודס הגדולה".

לזקן הייתה בקשה מברדקצ'י: "כאשר תגיע לאנטוליה, אם תעבור ליד סנג'ק טוקט, אנא בקר את המפקד שלי, לוטננט מוסטפא, האיש אשר הציב אותי כשומר במסגד אל-אקצא והפקיד בידיי את המקומות הקדושים האלו. נשק את ידיו עבורי ואמור לו: 'קורפורל חסן ממחוז איגדיר (מזרח אנטוליה), מצוות המקלעים 11, עדיין נשאר בקודס, במקום שהצבת אותו… הוא לא עזב את משמרתו ומייחל לברכתך, המפקד". ברדקצ'י ציין: "ליבי כמעט חדל מלפעום. הוא סירב לפקודה לסגת מירושלים ולשוב לתורכיה שכן 'ירושלים היא מעבר לפקודות'". כשנשאל הזקן מדוע לא עזב את ירושלים ושב לתורכיה השיב כי חשש כי רסול אללה (מוחמד, שליח האל) יתעצב באם יעזוב את משמרתו.  

כמובן, ברדקצ'י הסכים לבקשת הזקן, תוך שהוא בקושי עוצר את דמעותיו. הוא נישק שוב ושוב את ידיו של קורפורל חסן ולבסוף נפרד ממנו. הזקן הודה לו והוסיף כי הוא יודע שלא יזכה לראות שוב את תורכיה בטרם יגיע המוות. ברדקצ'י ניסה לקיים את הבטחתו. הוא הצליח לאתר את המפקד באמצעות הרשומות הצבאיות, אולם בהגיעו לטוקט הסתבר כי המפקד, לוטננט מוסטפא אפנדי, נפטר שנים קודם לכן.

ב-1982 קיבל ברדקצ'י מברק ובו נכתב: "השומר העות'מאני האחרון של מסגד אל-אקצא הלך היום לעולמו". אילהאן ברדקצ'י כתב מאוחר יותר: "קורפורל חסן היה אחד מאיתנו… גורלו היה להישכח. זה בדיוק מה שאירע. אפילו לא חיפשנו אחריו ובוודאי שלא מצאנו אותו. הוא לא היה בר-השגה. הוא היה כמו עץ ברוש מפואר המתנשא השמיימה. ואנו, גם אם נישא ראשנו מעלה, ניראה כמו הדשא הנמוך שלצד שורשיו. אנו יודעים רק כיצד לשכוח. כמו האחרים, גם אנו שכחנו, כך שיהלום זה נשאר עומד על משמרתו… קורפורל חסן".

מקום קברו של קורפורל חסן בירושלים לא ידוע.

היה או לא היה?

פרטים רבים בסיפור ובשפה בה הוא מוצג מעלים תהיות וסימני-שאלה. לאלו מצטרפות שאלות נוספות, להן אין מענה. המספר, אילהאן ברדקצ'י – עיתונאי, סופר והיסטוריון – פרסם מספר ספרים העוסקים בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית ונראה שהוא התרפק בערגה על גלי נוסטלגיה וגעגועים לגדולתה של האימפריה. האופן בו מסופר הסיפור מחזק תחושה זו. אולם מעבר לתחושות, ישנן מספר תהיות ושאלות:

באחד המקורות נכתב: "על-פי המסורת, הצד המנצח לעולם אינו מתייחס לחיל-מאסף בעיר כבושה כאל שבויי-מלחמה". בהרחבה לכך במקור אחר, מחודד כי הדברים אמורים לגבי כוח-מאסף אשר נותר מאחור כדי לשמור על הסדר והביטחון. אינני מכיר מסורת מעין זו ואכן יש תהייה גדולה – כיצד ייתכן שקבוצה בת 53 חיילים עות'מאניים נשארה על עומדה בעיר שנכבשה על ידי חיל-המשלוח המצרי. על-פי אותם מקורות, לבריטים היה אינטרס בנוכחות קבוצה קטנה מעין זו, כדי להימנע מתגובה ציבורית נזעמת של המוסלמים בעיר הקדושה עליה השתלטו זה עתה, ובעיקר בעת כניסתם של לא-מוסלמים למסגדי ההר. זוהי הצעה מעניינת, שכן הממשל הצבאי הבריטי אכן עשה רבות כדי למזער את סיכוני החיכוך עם האוכלוסייה המוסלמית, אולם בו בזמן, במחשבה מקדימה על נקודה זו, הכינו  מראש כוח מוסלמי מאנשי חיל-המשלוח המצרי, אשר הוצב על הר-הבית – תחילה מוסלמים ממוצא הודי ובהמשך כוחות מצריים. עם זאת, חשוב לזכור כי מרבית האוכלוסייה הערבית המקומית שנאה את התורכים וקשה להניח שקבוצת חיילים עות'מאניים מעין זו הייתה יכולה לפעול בצורה גלויה לאחר נסיגת הצבא העות'מאני מירושלים. זאת ועוד – קיומו של כוח-המאסף לא מופיע במקורות שאינם תורכים וכאמור, נחשף לראשונה רק ב-1972, 55 שנה לאחר ההשתלטות הבריטית על ירושלים.

איפה גרו? איך התקיימו? האם התערו באוכלוסייה המקומית (ששנאה תורכים)? היכן נקברו? על-ידי מי? מי שלח את המברק לאילהאן ברדקצ'י בדבר מותו של קורפורל חסן? (ייתכן שהמדריך מטעם משרד החוץ, שברדקצ'י סיפר לו על שיחתו עם קורפורל חסן והם נותרו לאחר-מכן בקשר) היה או לא היה? ככל הנראה, לעולם לא נוכל לענות על מרבית שאלות אלו, אולם במהלך השנים האחרונות הסיפור על החייל העות'מאני האחרון בירושלים הופך מוכר יותר בתורכיה. אולי במענה לדבריו הקשים של אילהאן ברדקצ'י בדבר השכחה, ארגון IHH (ארגון רווחה לא-ממשלתי תורכי-אסלאמי, המוגדר על-ידי מספר מדינות, ביניהן ישראל, כארגון תומך טרור) בנה לפני מספר שנים מסגד בעזה הנושא את זכרו של הקורפורל חסן – Onbaşı Hasan Camii.

והיות ואנו בענייני יום ירושלים, נסיים בציטוט מתהילים: "…וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך".

ערן